יצא לכם פעם לחכות בקוצר רוח למשהו גדול ומרגש, ופתאום לגלות שיש תנאי שאתם חייבים לקיים לפני כן? זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל כשהם היו עבדים במצרים וחיכו לצאת לחופש. ה' רצה לשחרר אותם, אבל הוא הסביר להם שכדי לצאת לחירות לא מספיק רק לצאת ממצרים, אלא צריך גם לנקות את הלב.
המילים וָאֹמַר אֲלֵהֶם מתארות נבואה מיוחדת שהם קיבלו עוד לפני שה' נגלה למשה. הנביא אהרון בא אליהם ואמר להם שכדי להיגאל, הם חייבים להתנתק לגמרי מההתנהגות הרעה של המצרים. הבקשה הראשונה הייתה אִ֣ישׁ שִׁקּוּצֵ֤י עֵינָיו֙ הַשְׁלִ֔יכוּ. המילה שִׁקּוּצֵ֤י מתארת משהו שמעורר גועל ומיאוס וצריך להתרחק ממנו. ה' ביקש מהם לזרוק את כל הפסלים והאלילים שהם ראו בעיניים שלהם, דברים שאולי נראו נוצצים ומפתים, אבל באמת לא היה בהם שום דבר אמיתי.
מיד אחר כך הגיעה הבקשה וּבְגִלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם אַל־תִּטַּמָּ֑אוּ. המילה וּבְגִלּוּלֵ֥י היא מילת גנאי שמתארת את עבודת האלילים השקרית של המצרים. ה' אמר להם לא ללכלך את הנפש שלהם באמונות השקר האלה. כדי להזכיר להם למי הם באמת שייכים, ה' אמר להם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם. הוא רצה שהם יהיו נאמנים רק לו, והזכיר להם שאין שום היגיון להחליף את ה' באלילים מזויפים.
למרות זאת, בני ישראל התקשו בהתחלה לעזוב את הפסלים של המצרים. בגלל שהם סירבו להקשיב לציווי הזה, הם לא היו מוכנים לצאת מיד לחירות, ולכן הם נשארו במצרים עוד שלושים שנה מעבר לזמן המקורי, עד שהיו ראויים באמת לגאולה.