קרה לכם פעם שמישהו ביקש מכם סליחה או טובה, אבל הרגשתם בלב שהוא לא באמת מתכוון לזה? זה בדיוק מה שקורה כאן. זקני ישראל מגיעים אל הנביא כדי לבקש ולהתפלל אל ה'. ה' אומר לנביא לדבר אֶת־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, כלומר לדבר אליהם או איתם, אבל התגובה שלו אליהם קשה. הוא שואל אותם הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים. האות ה' בתחילת המילה הֲלִדְרֹשׁ באה לשאול שאלה, והמילה עצמה פירושה להתפלל. ה' בעצם שואל אותם האם הם באמת הגיעו כדי להתפלל אליו ולהכיר את הדרכים שלו באמת.
ה' יודע שהפנייה שלהם לא כנה והם לא באמת מתכוונים למה שהם אומרים. לכן, הוא נשבע במשפט חַי־אָנִי אִם־אִדָּרֵשׁ לָכֶם, כלומר שהוא לא יקבל את התפילה שלהם ולא יענה להם עכשיו. זה אולי נשמע קצת עצוב, אבל יש כאן גם מסר של נחמה ותקווה. למרות שעכשיו ה' מסרב להם ואומר אִם־אִדָּרֵשׁ לָכֶם, בסוף הספר הוא אומר בדיוק את ההפך ומבטיח שהוא כן ייענה להם. זה מלמד אותנו סוד חשוב על ה': גם כשהוא כועס וגוזר גזירה לא טובה, הוא יכול לחזור בו ולוותר לנו.