נבואה זו מתמקדת ביחסם האכזרי של הפלשתים כלפי עם ישראל בשעת חולשתו. הפלשתים ניצלו את שעת הכושר לא רק לשם הישגים מדיניים או צבאיים, אלא פעלו מתוך שנאה יוקדת, אכזריות עמוקה ורצון להשפיל ולהשחית את ישראל עד היסוד.
הפרשנים מסכימים כי המילה בִּנְקָמָה מתארת פעולה שנעשתה מתוך איבה וקושי רב, כדרך שאדם נוקם באויבו המר [רש"י]. עם זאת, מתגלה כאן קו מחשבה מרכזי שלפיו נקמה זו הייתה מבוססת על עלילת שווא. הפלשתים התאכזרו לישראל כאילו ישראל הרעו להם בעבר והם כעת רק גובים את חובם, בעוד שבפועל מדובר היה בתירוץ שקרי שנבע מרוע לב ומשנאה שמקורה בקנאה [רד"ק, מצודת דוד, חומת אנך, אברבנאל]. מבחינה היסטורית, איבה זו באה לידי ביטוי בשלבים: תחילה בימי המלך יהויקים, ולאחר מכן בעת החורבן עצמו, אז ניצלו הפלשתים את המצב כדי להסגיר ולמכור גולים מיהודה לאומות אחרות [מלבי"ם].
את הביטוי בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ מבארים הפרשנים מלשון בוז, קלון וזלזול עמוק [מצודת ציון, שטיינזלץ]. הפלשתים לא הסתפקו בפגיעה פיזית, אלא ביקשו להרע לישראל בדרך של השפלה וביזיון נפשי [רד"ק, אברבנאל].
מטרתם הסופית מתוארת במילים לְמַשְׁחִית אֵיבַת עוֹלָם. המילה אֵיבַת משמעותה שנאה [מצודת ציון], והכוונה היא שהם פעלו כדי לחבל ולהשחית את ישראל לחלוטין [רד"ק, שטיינזלץ]. הם עשו זאת מתוך תחושה של שנאה תמידית, כאילו הייתה ביניהם איבה היסטורית נצחית שאינה ניתנת לריפוי [מצודת דוד, אברבנאל, שטיינזלץ].