תגובתו החריפה של ה' מופנית לא רק כלפי עוינות פנימית, אלא בעיקר כלפי ביטוי פיזי ומוחצן של שמחה לאיד. הנביא מתאר את תגובתם של בני עמון לחורבן ישראל באמצעות פעולות גופניות נמרצות של ששון, המשקפות את השנאה העמוקה שרחשו לישראל.
הביטוי מַחְאֲךָ יָד מתפרש כהכאת כף אל כף מתוך שמחה רבה. הפעולה המשלימה, וְרַקְעֲךָ בְּרָגֶל, מתארת ריקוד, בעיטה ורקיעה חזקה בקרקע. חלק מהמפרשים מדייקים כי רקיעה זו מדמה פעולה של רידוד ושיטוח הארץ, בדומה לריקוע של מתכת [מצודת דוד, מצודת ציון].
הפרשנים מסכימים כי עולה כאן נקודה מעניינת: למרות שבפסוק זה מדובר בסימני שמחה מובהקים, מוקדם יותר בספר יחזקאל אותן פעולות בדיוק – מחיאת כף ורקיעת רגל – צוו כביטוי של צער ואבל עמוק. ההסבר לכך הוא שישנן פעולות אנושיות המשמשות לשתי המטרות המנוגדות הללו בהתאם להקשר, בדומה לחלילים שבעת העתיקה שימשו גם לשמחת חתן וכלה וגם לקינות על מתים [רש"י, מצודת דוד, חומת אנך].
לצד הפעולות הפיזיות, הפסוק מתאר את המצב הנפשי: וַתִּשְׂמַח בְּכָל שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה שָׁאטְךָ מבטאת בוז, לעג וזלזול עמוק כלפי אדמת ישראל [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל]. עם זאת, קיימות גישות נוספות להבנת מילה זו: רש"י מציע לפרש זאת מלשון שטף, כלומר שמחה מתפרצת ושוטפת. לעומתו, גישה אחרת קושרת את המילה למילה שוט, ומסבירה כי מדובר בשמחה עוקצנית שנועדה להכאיב ולהלקות את ישראל מבחינה נפשית באמצעות הבוז והלעג [מלבי"ם].
הפרשנים מציעים רבדים נוספים להבנת עוצמת השמחה של בני עמון. יש המסבירים כי השמחה נבעה ממניע מעשי ופוליטי, שכן לאחר החורבן בני עמון פלשו והתיישבו בפועל על אדמת ישראל [מלבי"ם]. מנגד, גישה ייחודית מחלקת את הפסוק לשלושה רבדים סמליים, שכל אחד מהם מכוון כלפי אסון אחר שפקד את ישראל: הכאת הכפיים מסמלת את השמחה על חילול בית המקדש, רקיעת הרגליים כנגד הקרקע מבטאת את השמחה על גלות העם ואובדנו, ואילו הבוז הנפשי מכוון כלפי השממון של ארץ ישראל עצמה [אברבנאל].