יחזקאל, פרק כ״ה, פסוק ו׳

תחשבו על רגע שבו הייתם כל כך מאושרים, עד שהגוף שלכם פשוט התחיל לקפוץ ולמחוא כפיים מעצמו. זה בדיוק מה שעשו בני עמון, אבל לצערנו, הם לא שמחו בגלל משהו טוב. הם היו מאושרים בגלל החורבן והצרות של עם ישראל, וה' כעס מאוד על ההתנהגות הזו. הנביא מתאר איך הם הראו את השמחה שלהם כלפי חוץ. המילים מַחְאֲךָ יָד מתארות איך הם הִכּו כף אל כף מרוב אושר. הפעולה השנייה היא וְרַקְעֲךָ בְּרָגֶל, כלומר הם רקדו ורקעו ברגליים שלהם חזק על האדמה. הדבר המעניין הוא שלפעמים אותן פעולות בדיוק יכולות להראות רגשות הפוכים לגמרי. מוקדם יותר בספר יחזקאל, מחיאת כפיים ורקיעת רגליים היו סימן לעצב עמוק. ממש כמו חליל נגינה שבעבר היו מנגנים בו גם בחתונות שמחות וגם בזמנים עצובים, הכל תלוי במה שקורה מסביב. בני עמון לא רק קפצו ומחאו כפיים, אלא גם הרגישו משהו רע בתוך הלב. המילים וַתִּשְׂמַח בְּכָל שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ מתארות שהם שמחו מתוך זלזול, בוז ולעג עמוק כלפי ארץ ישראל.