לאחר רצף הנבואות שייעדו חורבן לארץ ישראל וליהודה, חל מפנה והדיבור האלוהי מופנה כעת כלפי האומות השכנות. הסיבה המרכזית להפניית הנבואה אליהן היא יחסן של אותן אומות קרובות, שהיו שכנים רעים, שמחו לאידה של ישראל בעת חורבנה והרחיבו את פיהן בגאווה (אברבנאל).
הנבואה הפותחת בפסוק זה מתחילה בסדרת פורענויות, כשהראשונה שבהן מכוונת כלפי בני עמון. התוכחה מופנית אל בירת המלכות, רבת בני עמון, ומאשימה אותה בשמחה לאיד על שלושה דברים מרכזיים שאבדו מישראל: קדושת המקדש שחולל בידי זרים, ארץ ישראל שנותרה שוממה מאדם, וכבוד עמו של בית יהודה שיצא לגלות. בעקבות זאת, עונשם של בני עמון יהיה חמור: ארצם לא רק תיבזז באופן זמני כפי שעשה נבוכדנצר, אלא תיכבש לצמיתות על ידי פרס ומדי. אומות אלו יירשו את הארץ, יבנו בה את ארמונותיהם ומבצריהם לישיבת קבע, וינצלו ויאכלו את כל עושרה וטובה (אברבנאל).