לאחר סיום נבואות החורבן על ארץ ישראל, חל מעבר לפרשה חדשה המתמקדת בפורענות האומות השכנות אשר שמחו על מפלתה של ישראל, כאשר הנבואה הראשונה מופנית כלפי בני עמון [רד"ק]. הסיבה להתמקדות בעמון נובעת מחלקם הפעיל בנפילת ירושלים; הם השתדלו ועודדו את נבוכדנצר לעלות ולכבוש את העיר, ולאחר מכן שמחו שמחה גדולה על חורבן בית המקדש, על חורבן הארץ ועל גלות יהודה. בשל כך, הנבואה שנישאת עליהם כוללת עונש של מידה כנגד מידה: ערי עמון ועיר הבירה שלהם יחרבו ויהפכו למרעה לצאן ולגמלים, והם עצם יימסרו לביזה, לאובדן ולשליטת אומות אחרות [חומת אנך].
הציווי לנביא שִׂים פָּנֶיךָ אֶל משמעו שעליו לסובב את פניו אל מול בני עמון [מצודת דוד], או לחלופין, לעסוק ולהתמקד בעניינם [ביאור שטיינזלץ]. המסר מועבר בלשון של דין, שכן הכתוב מדגיש כי יש להינבא עֲלֵיהֶם לשון פורענות, ולא "אליהם" [מנחת שי].