נבואת התוכחה מופנית אל האומה העמונית, על כך ששמחה לאידם של ישראל ויהודה. אף על פי שהעמונים היו שותפים במידה מסוימת במרד צדקיהו נגד בבל, העוינות המסורתית שלהם לישראל הביאה אותם לשמוח על החורבן [שטיינזלץ]. הפנייה אל עמון מנוסחת בלשון נקבה, אָמְרֵךְ, משום שהיא מכוונת אל כנסיית האומה כולה [רד"ק].
הפרשנים מסכימים כי המילה הֶאָח היא קריאה המבטאת שמחה וגילה. שמחה לאיד זו של בני עמון נחלקה לשלושה אירועים טרגיים שונים [מלבי"ם]:
ראשית, הם שמחו על חורבן בית המקדש, כנאמר אֶל־מִקְדָּשִׁי כִי־נִחָל. קיימת מחלוקת לגבי משמעות המילה נִחָל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון חילול, כלומר המקדש חולל ונמסר לידי גויים עובדי אלילים. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה מלשון נחלה, כלומר שמקום המקדש עבר להיות מורשה ונחלה לאומה אחרת [רש"י].
שנית, הם שמחו על חורבן הארץ, וְאֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה. המילה נָשַׁמָּה משמעותה חורבן ושממה. חלק זה של הפסוק מכוון לארץ עשרת השבטים, שעמדה שוממה כבר משנת שש למלכות חזקיהו [רד"ק].
שלישית, שמחתם הושלמה נוכח גלות יהודה, וְאֶל־בֵּית יְהוּדָה כִּי הָלְכוּ בַּגּוֹלָה. בני עמון ראו כיצד גם שארית העם, בית יהודה, הולכת לגלות, ועל כך חגגו [רד"ק].