הנבואה משרטטת את חורבנה המוחלט והכחדתה ההיסטורית של אומה שלמה, המתרחשת באמצעות כיבוש זר. נפילתה של עמון שזורה בגורלה של מואב השכנה, וכך נוצרת תגובת שרשרת שבה פריצת גבולות האחת מובילה להשמדת השנייה.
הפלישה מתוארת במילים לִבְנֵי־קֶדֶם עַל־בְּנֵי עַמּוֹן. ה' יפתה ויקרא לבני קדם, המזוהים כאנשי פרס ומדי [מצודת דוד], לעלות למלחמה על עמון [רש"י, רד"ק]. מסע הכיבוש של בני קדם יעבור דרך ארץ מואב, שגבולותיה ועריה ייפרצו כדי לאפשר להם להיכנס ולהתיישב בערי עמון [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. שילוב עונשה של עמון בתוך נבואת הפורענות על מואב נובע מקרבתן הגיאוגרפית והיותן אומות אחיות, אך רד"ק מדגיש כי עמון ספגה פורענות כבדה יותר משום שהרעה לישראל וגידפה אותם באכזריות מיוחדת בזמן גלותם, תוך שהיא שמחה לאידם.
התוצאה של כיבוש זה היא וּנְתַתִּיהָ לְמוֹרָשָׁה, כלומר ארץ עמון תינתן לבני קדם לאחוזה קבועה. מלבי"ם מצביע כאן על עיקרון של מידה כנגד מידה: במקור, ה' העניק את הארץ לבני לוט כירושה נצחית שאין לה הפסק. ואולם, מכיוון שעמון חמדו ולקחו את ירושת ישראל, הם נענשים בלקיחת ירושתם שלהם ומסירתה לאחרים.
התכלית הסופית של המהלך היא לְמַעַן לֹא־תִזָּכֵר בְּנֵי־עַמּוֹן בַּגּוֹיִם. הפרשנים מסבירים כי מדובר בהשמדה מוחלטת. הרי ה' הוא שקובע את גבולות הנחלה של כל עם, וברגע שנחלתה של עמון נלקחת ומועברת לידי עם אחר באופן קבוע, היא חדלה להתקיים כאומה. עמון תישמד כליל, ושמה יימחה לחלוטין מזיכרון העמים [מלבי"ם, מצודת דוד].