הנבואה מופנית כלפי האומה העמונית, ומבשרת על עונש קשה של מידה כנגד מידה. על אף שעמון ניצלו מכיבושיו של מלך בבל שהחריב את ירושלים, שמחתם על כך תהיה קצרת מועד, שכן כובש אחר עתיד להשתלט על ארצם [רד"ק, מצודת דוד]. הפנייה אל עמון בפסוק נעשית בלשון מעורבת של זכר ונקבה, כדי לפנות בו זמנית אל העם עצמו ואל כנסת האומה [רד"ק].
ארץ עמון תינתן לִבְנֵי קֶדֶם, אולם קיימת מחלוקת לגבי זהותם של עמים אלו. יש המזהים אותם עם הכשדים וארם השוכנים ממזרח [רש"י], אחרים סבורים כי מדובר באימפריות של מדי ופרס הממוקמות מצפון-מזרח לעמון [רד"ק, מצודת דוד], וישנה גישה הרואה בהם שבטים ערביים נודדים שחיו מחוץ לאזורי היישוב של עמון [ביאור שטיינזלץ].
הכיבוש יתבצע לְמוֹרָשָׁה, כלומר כירושה מוחלטת [מצודת ציון]. בניגוד לפשיטות שנועדו לביזת שלל בלבד, האויב עתיד להשתקע בארץ באופן קבוע [רד"ק, מצודת דוד]. התבססות זו מתוארת במילים וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם בָּךְ וכן וְנָתְנוּ בָךְ מִשְׁכְּנֵיהֶם. הטִירוֹת מפורשות על ידי רוב הפרשנים כארמונות והיכלות גדולים [רד"ק, מצודת ציון], כאשר יש המוסיפים כי מדובר במבנים מרכזיים שנועדו לעבודה זרה, והקמתם באה כעונש ישיר על שמחת עמון בחורבן בית המקדש [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את הטירות כמחנות של אוהלים [ביאור שטיינזלץ]. המִשְׁכְּנֵיהֶם הם אוהלי המגורים הרגילים של הכובשים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. ישיבת הקבע של האויב והקמת המשכנות באדמת עמון, מהוות עונש על כך שעמון שמחו לאיד כשעם ישראל גלה מאדמתו [מלבי"ם].
לבסוף, הֵמָּה יֹאכְלוּ פִרְיֵךְ וְהֵמָּה יִשְׁתּוּ חֲלָבֵךְ הוא תיאור ציורי לכך שהכובשים ינצלו את משאבי הארץ, יאכלו את התוצרת החקלאית ויבזזו את כל הרכוש והטוב שבה [רד"ק, מצודת דוד]. בעוד האויב יתענג על משאבי הארץ, בני עמון עצמם ייאלצו לצאת לגלות [מלבי"ם].