ברגעי המשבר הקשים ביותר של ממלכת יהודה, התייצבה אדום – האומה השכנה ובעלת קרבת הדם – לא כמשענת, אלא כאויב אכזר. נבואת הפורענות מופנית כלפי שעיר, היא אדום, על ניצול שעת החולשה של יהודה כדי לממש איבת עולם ולפרוע חשבון היסטורי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים יַ֣עַן עֲשׂ֥וֹת אֱד֛וֹם בִּנְקֹ֥ם נָקָ֖ם מתייחסות להתנהגותם של האדומים בזמן חורבן ירושלים וגלות יהודה. האדומים לא בהכרח החריבו את העיר בעצמם, אלא עמדו מנגד, שמחו לאיד, סייעו לאויב בסתר, ואף הגדילו לעשות כשחסמו את דרכי המילוט והסגירו לידי האויב את הפליטים שניסו להימלט [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. נקמה זו נבעה בין היתר מכך שיהודה שלטה באדום במשך רוב הזמן [ביאור שטיינזלץ]. הפועל וְנִקְּמוּ מבטא פעולה מתמשכת, והשימוש באות בי"ת בהקשר זה מעיד על נקמה הנובעת משנאה תהומית ועיוורת, ולאו דווקא כתגובה להרעה נקודתית [מלבי"ם].
מעבר לאירועי החורבן הראשון, יש המרחיבים את יריעת הפסוק לתקופות נוספות. הכפילות הלשונית בפסוק נדרשת כרמז לשני החורבנות: בעוד שהחלק הראשון מתייחס לחורבן בית ראשון, החלק השני רומז לחורבן בית שני על ידי הרומאים (המזוהים עם אדום), אשר הפרו את הבריתות שכרתו עם יהודה וטבחו בהם באכזריות, ואף מתייחס לרדיפות לאורך שנות הגלות [אברבנאל, מלבי"ם].
הפסוק ממשיך וקובע וַיֶּאְשְׁמוּ אָשׁוֹם, ביטוי המדגיש אשמה כבדה ורשע [מצודת ציון]. שורש האשמה המוסרית של אדום טמון בבגידה באחווה; הם התעלמו לחלוטין מברית האחים ההיסטורית בין עשו ליעקב ופעלו נגדם כאויבים לכל דבר [רד"ק, אברבנאל]. חומרת המעשה משתקפת גם במסורת הכתיב של המילה אָשׁוֹם: המילה נכתבת בכתיב מלא (עם האות וי"ו), בניגוד להופעותיה בהקשר של חטאים אחרים בתורה שם היא נכתבת חסר. הבדל זה מלמד כי פשעה של אדום לא היה שגגה או טעות, אלא מעשה זדון מחושב ומכוון [מנחת שי].