עונשם של בני עמון נגזר לכליה מוחלטת, לא בשל מלחמה פעילה נגד ישראל שממנה נמנעו עקב חולשתם, אלא בשל איבתם העמוקה ושמחתם לאיד במפלת ישראל [ביאור שטיינזלץ]. העונש נפתח בהכרזה נָטִיתִי אֶת־יָדִי, המבטאת את המכה האלוהית שעתידה לנחות עליהם [מצודת דוד].
הפסוק מציג כתיב וקרי ייחודיים במילה וּנְתַתִּיךָ (לבג) [לְבַז]. המילה הכתובה היא לבג, שמשמעותה מאכל ומזון, בדומה לביטוי "פת בג" המוכר מספר דניאל, ואילו המילה הנקראת היא לְבַז, שמשמעותה שלל וביזה. הפרשנים מסבירים כי אין כאן סתירה, שכן המאכל משמש כמטפורה לביזה – עמון יילקחו כשלל וייאכלו וייצרכו על ידי אויביהם [רד"ק, מצודת ציון, מנחת שי].
באשר לפירוט המקומות שמהם ייכחדו עמון – לַגּוֹיִם, מִן־הָעַמִּים ומִן־הָאֲרָצוֹת – קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה האחת רואה בכך כפל לשון שנועד להדגיש את אובדנם המוחלט, כך שלא ייחשבו עוד לעם בין האומות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המזהים הדרגה מדויקת בין המונחים: גּוֹיִם הם אומות פחותות חסרות הנהגה מסודרת, וביניהם יהפכו עמון למאכל ולבזה; עַמִּים הם אומות חשובות בעלות מלוכה, ומשם ייכרתו עמון ולא יוכלו לשבת בתוכם כלל; ואילו אֲרָצוֹת מתייחס למקומות רחוקים יותר, שאם ינסו עמון להקים שם התיישבות עצמאית – הם יאבדו כליל מן העולם [מלבי"ם].
העונש מגיע לשיאו במילה אַשְׁמִידְךָ, המבטיחה חורבן סופי ומלא כך שלא יוכלו לשוב לעולם למצבם הקודם [מצודת דוד]. מטרתה של השמדה טוטאלית זו היא וְיָדַעְתָּ כִּי־אֲנִי ה' – ההכרה המוחלטת בכך שה' הוא אל נאמן המשלם גמול צודק [מצודת דוד].