נבואת החורבן מציגה את הפיכתה המוחלטת של ממלכת עמון מארץ מיושבת לשממה שנועדה למרעה בהמות של שבטים נודדים. חורבן זה יבוצע על ידי עמי הקדם, דוגמת פרס ומדי או שבטים ערביים, שיירשו את הארץ ויתנחלו בה [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. אברבנאל מדגיש כי נבואה זו מתייחסת לכיבוש המאוחר יותר של פרס ומדי, להבדיל מהחורבן הקודם שביצע נבוכדנצר.
הפרשנים מסכימים כי הפסוק מחלק את הממלכה לשניים: אֶת־רַבָּה, שהיא עיר הבירה של המלוכה העמונית, וְאֶת־בְּנֵי עַמּוֹן, שהם שאר ערי המדינה וכלל השטח. מאחר שהעמים הכובשים עוסקים ברעיית צאן וגמלים, עיר הבירה המפוארת תיהרס ותהפוך לִנְוֵה גְמַלִּים, כלומר למדור ומעון שבו ישהו גמלים. במקביל, שאר ערי המדינה יתרוקנו מאדם ויהפכו לְמִרְבַּץ־צֹאן, מקום שבו הצאן שוכב לנוח [מלבי"ם, מצודת ציון]. המילה לְמִרְבַּץ מנוקדת באות מ"ם בחיריק ולא בפתח [מנחת שי]. גם לאחר שהאימפריות הכובשות יעזבו את האזור, הארץ תישאר חרבה ושוממה, ותשמש רק את חיות המרעה [רד"ק, אברבנאל].
תכליתו של עונש זה מבוטאת במילים וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה'. דרך החורבן, בני עמון יכירו בכך שה' משגיח על העולם כולו ונאמן לשלם גמול לכל אומה כדרכיה [מצודת דוד, אברבנאל]. הם יבינו כי חורבנה של ארץ ישראל נבע מעוונותיהם של בני ישראל, ואילו העונש שבא כעת על עמון הוא תוצאה ישירה של שמחתם לאיד על נפילת ישראל [רד"ק, אברבנאל].