הנבואה מכריזה על עונש כליה מוחלט וסופי לעם הפלשתי, תוך התמקדות בזהותם הגיאוגרפית וההיסטורית כיושבי מישור החוף וכפולשים מן הים. גזר הדין מקיף את כל חלקי העם, מבלי להותיר להם זכר.
ההכרזה נוֹטֶה יָדִי מבטאת את כוונת ה' להכות בפלשתים [מצודת דוד], מכה אחר מכה באופן מתמשך [מלבי"ם].
הנביא מכוון את דבריו נגד העם הפלשתי ומכנה אותם בשם כְּרֵתִים. רוב הפרשנים מסכימים כי זהו כינוי ייחודי לפלשתים, המציין משפחה גדולה בתוכם או חבל ארץ ספציפי בגבולם. יש המבארים כי כינוי זה משמר את זכר מוצאם ההיסטורי, שכן הפלשתים אינם תושבי הארץ המקוריים אלא פלשו אליה מאיי הים, וייתכן ששמם נגזר משם אי מולדתם, כרתים [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה סגנונית, השימוש בצירוף וְהִכְרַתִּי אֶת כְּרֵתִים יוצר משחק מילים המדגיש את פעולת ההשמדה והכריתה של אומה זו [מצודת דוד].
החלק החותם את הפסוק מתייחס אל חוֹף הַיָּם, שהוא שפת הים וגבולו [מצודת ציון]. אזור זה מתאר את מקום מושבם של הפלשתים, בקצה הדרומי־מערבי של גבול ארץ ישראל [רש"י]. באשר לצירוף שְׁאֵרִית חוֹף הַיָּם, הפרשנים מציגים שני כיווני חשיבה. גישה אחת מסבירה כי הכוונה היא להשמדה טוטאלית, כך שאפילו שארית קטנה מן הפלשתים היושבים על שפת הים לא תשרוד [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים זאת על רקע המציאות הגיאופוליטית של אותה תקופה, ומסבירים כי בעוד אזורים מסוימים חרבו יחד עם ארץ ישראל, נותרו עדיין חלקים מארץ פלשתים על חוף הים שלא נפגעו. על אותה שארית ששרדה את החורבן הראשון, נגזר כעת האובדן הסופי [רד"ק].