ממלכת אשור מוצגת כעץ אדיר ומפואר, שיופיו ועוצמתו חסרי התקדים עוררו את קנאתם של כל הסובבים אותו. עם זאת, הכתוב מדגיש את מקור הכוח האמיתי. במילים יָפֶה עֲשִׂיתִיו מבהיר ה' כי הגדולה הזו ניתנה מאיתו, וזאת כדי לשלול את גאוותו של המלך שהיה עלול לטעון כי השיג את כוחו בעוצם ידו [רד"ק].
יופיו של העץ נבע בְּרֹב דָּלִיּוֹתָיו, כלומר בריבוי ענפיו הגבוהים והמסועפים [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. במישור המדיני, ענפים אלו מסמלים את שלטונו הרחב של מלך אשור, שנשען על שרים רבים בעלי זרוע חזקה [מצודת דוד]. עוצמה זו גרמה לכך שוַיְקַנְאֻהוּ, לשון קנאה [מצודת ציון], כׇּל־עֲצֵי־עֵדֶן. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא ש"עצי עדן" הם משל לכל מלכי האדמה המשובחים, שראו את הממלכה היפה והעצומה שאין כמותה, וקינאו בה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לצד הפירוש המדיני, קיים רובד רוחני עמוק יותר. "עצי עדן" הנמצאים בְּגַן הָאֱלֹהִים מסמלים את נשמות הצדיקים, האבות הקדושים והשרים העליונים הקרובים לה'. ישויות רוחניות אלו התעוררו בקנאה כלפי הארז המתגאה, ששורשיו נטועים במקום טומאה מחוץ לגן. קנאתם הובילה אותם לעמוד כנגדו ולהפציר בתפילות ובתחנונים לפני ה' כדי להפיל את הממלכה היהירה, עד שה' שמע לקולם והביא את קצה [מלבי"ם].