הדימוי המרכזי מציג אילן עצום ומפואר שאין לו מתחרה, המשמש כמשל למלך אדיר ותקיף ששלטונו ועושרו עולים על כל השאר. שריו, גיבוריו ועשיריו, המיוצגים כענפי העץ, מחזיקים בעוצמה רבה יותר מכל שאר מלכי הארץ [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
גדולתו של האילן מודגשת במיקומו בְּגַן אֱלֹהִים. רוב הפרשנים מזהים מקום זה כגן העדן המקורי שניטע בששת ימי בראשית [מלבי"ם, מצודת ציון, רד"ק], והשימוש בתיאור זה נועד להפלגה ולהעצמה [רד"ק]. לעומת זאת, יש המפרשים כי הביטוי הוא מושג רחב שמשמעותו פשוט בכל העולם כולו [רש"י]. ברובד האלגורי, העצים הקדומים שניטעו בגן מסמלים את מלכי העבר הגדולים, שגם הם מתגמדים לעומת המלך הנוכחי [מלבי"ם].
העליונות של הארז מתבטאת בכך ששאר העצים לֹא עֲמָמֻהוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת הסתרה, האפלה וכיסוי, כלומר הארזים האחרים לא יכלו להסתיר או להאפיל עליו משום שהוא התנשא מעל כולם [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה שונה מסבירה זאת בהקשר של יופי, ולפיה העצים האחרים לא הצליחו להעמים ולכהות את תוארו, שכן לא היה יפה ממנו [רש"י]. פירוש לשוני ייחודי קושר את המילה לשורש המילה "עם" וקבוצה, ומסביר שהארז היה כה עליון עד שהעצים האחרים כלל לא יכלו להיחשב עמו כחלק מאותה קבוצה [מלבי"ם].
ההשוואה ממשיכה לעצים חזקים נוספים. עצי הבְּרוֹשִׁים התמירים ועצי העַרְמֹנִים, שהם עצים גדולים וענפים, מושווים לענפי הארז, המכונים סְעַפֹּתָיו וכן כְּפֹרֹאתָיו (מילה הנכתבת בפסוק זה כאשר האות רי"ש קודמת לאות אל"ף [רד"ק, מנחת שי]). מתברר כי אפילו הענפים הרכים והקטנים ביותר של הארז הזה היו גדולים וחזקים יותר מעצים שלמים אחרים [מלבי"ם].
ישנה אבחנה דקה באופן ההשוואה בין העצים לענפים. לגבי הברושים נאמר לֹא דָמוּ, כלומר הם אפילו לא הזכירו את הענפים במראם החיצוני. לעומת זאת, לגבי הערמונים נאמר לֹא הָיוּ, דבר המלמד שאמנם היה ביניהם דמיון חיצוני מסוים, אך בפועל הם לא היו שווים להם בעוצמתם [מלבי"ם]. בסופו של דבר, כׇּל עֵץ לא הצליח להשתוות אליו, מה שמקבע את מעמדו ככוח עליון נטול מתחרים ביופיו ובפוארו [ביאור שטיינזלץ].