הפסוק מציג את נפילתה הבלתי נמנעת של אימפריה אדירה, אשר נמסרת לידיה של מעצמה אכזרית אחרת כתוצאה ישירה מחטאיה. המילה ואתנהו מנוסחת אמנם בזמן עתיד, אך משמעותה היא בזמן עבר, לציון פעולה שכבר נגזרה והתרחשה [רד"ק].
ה' מוסר את האימפריה האשורית לידי אֵיל גּוֹיִם (או אל גוים). רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לשליט החזק והתקיף ביותר מבין האומות, הלוא הוא נבוכדנצר מלך בבל, שכבש את נינוה. קיימת מסורת כתיב שונה למילה זו: בני בבל נהגו לכתוב אותה עם האות יו"ד, בעוד שבמסורת ארץ ישראל היא נכתבת חסר [רד"ק, מנחת שי, חומת אנך]. להבדל זה ישנם כמה רבדים פרשניים: מצד אחד, המילה מבטאת חוזק ועוצמה, בדומה לאיל מנגח מברזל השובר חומות [שטיינזלץ]. מצד שני, הכתיב החסר "אל" רומז לכך שהגויים החשיבו את נבוכדנצר לאל ממש [מלבי"ם].
לגבי המילים עָשׂוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ, הפרשנים נחלקים בדגש: יש הסבורים שנבוכדנצר פעל בדיוק לפי רצונו של ה' והוציא לפועל את גזרתו [רש"י], בעוד אחרים מדגישים שנבוכדנצר פעל מתוך מניעיו שלו ועשה באשור ככל העולה על רוחו [מצודת דוד]. כך או כך, הפעולה נעשתה כְּרִשְׁעוֹ (או לפי גרסאות מסוימות "ברשעו"), כלומר כעונש על רשעותה של אשור, שבעטיה ה' גירש וסילק אותה מן העולם.
במהלך זה בא לידי ביטוי עקרון של מידה כנגד מידה. בעבר, אשור נענשה על ידי מלאך ה' ומלכותה עדיין התקיימה. כעת, משה' סילק את השגחתו ממנה לחלוטין, היא לא נמסרת לידי מלאך אלא לידיו של בשר ודם, רשע בעצמו, כדי שרשע ייפרע מרשע [מלבי"ם].
מתוך כך עולה השאלה, מדוע אשור נענשת כעת על רשעותה, והרי אנשי נינוה, בירת אשור, חזרו בתשובה בימי יונה הנביא? התשובה לכך היא שתשובתם של הגויים אינה מוחקת את החטא לחלוטין אלא רק מעכבת את הפורענות באופן זמני. לכן, בסופו של דבר, העונש שב והשיג אותם על רשעותם המקורית, וגזר הדין יצא אל הפועל [חומת אנך].