מפלתה המוחלטת של האימפריה האשורית, המדומה לעץ ארז אדיר, מגיעה אל קצה הטרגי. לאחר שעמדה בגדולתה, היא קורסת ונשברת לרסיסים על ידי כוח זר ואכזר, וכל אלו שחסו בצלה מתנערים ממנה ונוטשים אותה.
מכיוון שהאימפריה נמשלה לעץ, משתמשים כאן בלשון של כריתה [רד"ק]. וַיִּכְרְתֻהוּ זָרִים עָרִיצֵי גוֹיִם הם עמים נוכרים, חזקים ואכזריים, המזוהים באופן ספציפי עם הכשדים, אשר החריבו את אשור עד היסוד [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפועל וַיִּטְּשֻׁהוּ מופיע פעמיים בפסוק, אך במשמעויות שונות. בפעם הראשונה, משמעותו היא הפלה והשלכה של העץ הכרות לארץ [רש"י], או פיזור של חלקיו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
ענפי העץ, הנקראים דָלִיּוֹתָיו וכן פֹֽרֹאתָיו, נופלים ומתפזרים בכל רחבי הטבע: על הֶהָרִים, בתוך גֵּאָיוֹת שהם העמקים, ובכל אֲפִיקֵי הָאָרֶץ שהם מקומות זרימת המים החזקה וערוצי הנחלים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. במקומות נפילתם הענפים נשברים, שכן הם נרמסים תחת רגלי אדם [מצודת דוד]. מבעד למשל העץ, נפילת הענפים על ההרים מסמלת את חילותיה וגדודיה של האימפריה שנופלים בקרבות ההרריים, ואילו שבירת הענפים באפיקי המים מסמלת את עשירי העם וההמונים שמתפזרים וגולים ממקומם [מלבי"ם].
בסופו של תהליך ההתרסקות, וַיֵּרְדוּ מִצִּלּוֹ כׇּל־עַמֵּי הָאָרֶץ. העמים הרבים שעד כה חסו תחת הגנתה של האימפריה העוצמתית, יורדים מצלה ולא יושבים בו עוד. כאן מופיעה שוב המילה וַיִּטְּשֻׁהוּ, הפעם במשמעות של עזיבה ונטישה מוחלטת [מצודת ציון, מצודת דוד].