הנבואה מופנית אל השליט של המעצמה המצרית העתיקה והגדולה, ומכוונת לא רק אליו כאדם פרטי אלא להנהגת האימפריה כולה. הפנייה וְאֶל הֲמוֹנוֹ מתייחסת אל ההמון הרב של עמו ואנשיו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
במרכז הדברים עומדת השאלה הרטורית אֶל מִי דָּמִיתָ בְגָדְלֶךָ. הפועל דָּמִיתָ נגזר מלשון השוואה ודמיון [מצודת ציון]. הפרשנים מציגים שני כיוונים מרכזיים להבנת פשר ההשוואה הזו. גישה אחת רואה בשאלה התרסה כלפי גאוותו של פרעה מול ה׳: כאשר אתה מתגדל ומתנשא לנגדי, למי בכלל היית סבור שתוכל לדמות את עצמך? [רש"י].
לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מפרשת את השאלה במישור המדיני וההיסטורי: לאיזה מן המלכים הגדולים אתה מדמה את עצמך בנפשך, שאתה מתפאר בהמונך ובגודלך וחושב שלעולם לא תרד מגדולתך? [מצודת דוד, רד"ק]. התשובה המובלעת לשאלה זו היא ממלכת אשור. פרעה מבקש לדמות את עצמו לאשור, אשר נמשלה בנבואה לארז בלבנון הגבוה מכל שאר העצים. יופיו של הארז, ענפיו הרבים והצל הרחב שהוא מטיל, מסמלים את הסדר המופתי במחנותיו של המלך, את עושרו ואת חסותו על העמים שסביבו. צמרת הארז המוקפת בענפים עבותים משולה למלך העליון המוקף בשרים גדולים ורמי דרג. אולם, ההשוואה לאשור טומנת בחובה גם את סופו של פרעה: כשם שאשור הגדולה נפלה בידי ה׳ בעקבות גאוותה העצומה, כך מוזהר פרעה שייפול גם הוא בדיוק באותו האופן [רד"ק, מלבי"ם].