צמיחתו העצומה של הארז היא תוצאה ישירה של השקייתו הרצופה במים רבים. במישור הסמלי, גדילה מועצמת זו משקפת את התהוותה של אימפריה כאשור, אשר צמחה והתעצמה על ידי כיבוש עמים רבים, שעבודם והשתלטות על משאביהם [ביאור שטיינזלץ]. המילה גָּבְהָא נכתבה עם האות אל"ף בסופה במקום באות ה"א, ומשמעותה פשוטה: גבהה [מצודת ציון, רד"ק].
הכתוב משתמש בשני מונחים כדי לתאר את ענפי העץ: סַרְעַפֹּתָיו וכן פֹארֹתָו. הפרשנים נחלקו בהבנת הכפילות. הגישה המרכזית רואה בכך תקבולת פואטית, שבה שני המונחים מתארים ענפים וזמורות, והעניין נכפל במילים שונות לשם הדגשה [רש"י, רד"ק]. מעניין לציין כי המילה סַרְעַפֹּתָיו קשורה למילה "שרעפים" שמשמעותה מחשבות, בדומה למילה "סעיף" המשמשת בשפה העברית הן לתיאור ענף של עץ והן לתיאור מחשבה [מצודת ציון].
מנגד, יש המזהים הבדל מהותי ומדויק בין סוגי הענפים. לפי גישה זו, סַרְעַפֹּתָיו הם הסעיפים האמצעיים הנושאים את הענפים הדקים, ואילו פֹארֹתָו הם הענפים הארוכים והנכפפים הנמצאים בצמרת האילן. ענפים אלו יוצרים מעין מגבעת המעניקה פאר ויופי לעץ. תיאור זה משלב הגזמה פיוטית מובהקת, שכן הפארות שבצמרת התארכו כל כך עד שהגיעו מראש האילן ועד לארץ כדי להעניק צל לחיות, בעוד הסרעפות התרבו מאוד כדי לאפשר לעופות רבים לשכון בהן [מלבי"ם].
התפשטות העץ מתוארת במילים מִמַּיִם רַבִּים בְּשַׁלְּחוֹ. קיימות שתי גישות מרכזיות להבנת פעולת השילוח. האחת מסבירה שהעץ הוא זה שמשלח, מגדיל ומרחיב את ענפיו למרחקים בזכות המים הרבים שהשקו אותו [רש"י, מלבי"ם]. הגישה השנייה מסבירה שמי התהום הם אלו ששילחו והזרימו מים רבים אל סביבותיו של העץ, וסיפקו לו את השפע שאפשר את צמיחתו לגובה ולרוחב [מצודת דוד, רד"ק].