עזרא חותם את תפילתו בהודאה מוחלטת באשמת העם ובהכרה בחסדו של ה' שהותיר מהם שארית, חרף מעשיהם.
ההכרזה צַדִּ֣יק אַ֔תָּה אינה מתייחסת למידת הדין הנוקשה, אלא דווקא לצדקה ולחסד שה' עשה עם העם. עצם העובדה שנִשְׁאַ֥רְנוּ פְלֵיטָ֖ה כְּהַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה, כלומר שנותרה קבוצה קטנה שניצלה, נובעת מרחמי ה' שהעניש את העם פחות מכפי שהיה ראוי לו [מצודת דוד, מלבי"ם]. יתרה מכך, צדקת ה' מתבטאת הן בחסד שעשה בעבר, והן בהצדקת הדין על כל עונש עתידי שעלול לבוא עד כדי כליון, שכן העם חזר וסרח [מלבי"ם].
המילים הִנְנ֤וּ לְפָנֶ֙יךָ֙ בְּאַשְׁמָתֵ֔ינוּ מתארות את עמידתם הנוכחית לפני ה' בעודם מחזיקים בחטא; האשמה עדיין מוטמנת בידיהם וטרם תוקנה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בסיום דבריו קובע עזרא כִּ֣י אֵ֥ין לַעֲמ֛וֹד לְפָנֶ֖יךָ עַל־זֹֽאת. הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא שאין לעם כל זכות, כוח או מעשים טובים שיוכלו להגן עליהם ולקיים אותם לנוכח העבירה הזו. אין שום זכות שתוכל לכפר על החטא ולהעביר אותו, ולכן הפליטה שנותרה קיימת אך ורק בזכות צדקת ה' [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. חוסר האונים הזה מודגש במיוחד לנוכח העוון הספציפי של נשיאת הנשים הנוכריות, שעליו לא ניתן ללמד שום זכות או למצוא כל הצדקה לעמוד לפני ה' [מלבי"ם].