עזרא עורך מעמד פומבי של אבל ותפילה במטרה לעורר את העם לחזור בתשובה מחטא ההתבוללות. המעמד אינו נשאר במישור הפרטי, אלא הופכת לאירוע המוני שסוחף אחריו קהל רב.
כאשר עזרא עומד וּכְהִתְפַּלֵּל, אומר וידוי על חטאי העם (וּכְהִתְוַדֹּתוֹ), ומשתטח על הארץ בהשתחוויה (וּמִתְנַפֵּל), הוא עושה זאת מתוך צער עמוק [מצודת דוד, מצודת ציון, רס"ג]. כוונתו הפנימית בבכי ובצער הייתה לבקש מה' מחילה, ולקבל את הכוח והיכולת לתקן את המעוות, שכן ה' בוחן כליות ולב גם כאשר הדברים אינם מפורשים לחלוטין בפה [חומת אנך].
הפרשנים מסבירים כי עזרא התפלל ובכה בקול רם בכוונה תחילה, כדי להכניע את לבם של החוטאים [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. פעולה זו השיגה את מטרתה: בעקבות תפילתו של עזרא, החלו גם האנשים שעמדו סביבו לבכות. קולות הבכי שלהם הם שמשכו וקיבצו את הקהל העצום אל רחבת בית המקדש [מצודת דוד]. המילה בֶכֶה המופיעה בסוף הפסוק משמעותה פשוט בכי [רש"י, אבן עזרא].
הפסוק מציין במפורש כי בקהל נכחו גם נָשִׁים וִילָדִים. נוכחותן של הנשים מוסברת בכך שאלו היו נשים יהודיות שבעליהן לקחו להם נשים נוכריות, והן הצטרפו למעמד כדי לבכות על מצבן [מלבי"ם].