ההכרה בחומרת חטא נישואי התערובת מובילה את הקהילה לקבל על עצמה צעד דרסטי וקולקטיבי לתיקון המצב. הציבור מחליט לכונן ברית מחייבת במטרה לטהר את העם ולהרחיק את ההשפעות הזרות שחדרו לתוכו.
ההחלטה היא להוציא ולגרש כׇל־נָשִׁים, דהיינו את הנשים הנוכריות בנות העמים עובדי האלילים [מצודת דוד], ויחד איתן גם את וְהַנּוֹלָד מֵהֶם, הילדים שנולדו להן. מבחינה לשונית, המילה מֵהֶם משמשת כאן במשמעות של "מהן" [אבן עזרא]. הרחקת הילדים נובעת מן הכלל ההלכתי הקובע כי ילד הנולד לאישה נוכרית מקבל את מעמדה ואינו נחשב לחלק מעם ישראל, ולכן לא ניתן היה לגיירם ולקרבם [אבן עזרא].
המהלך כולו מתבצע בַּעֲצַת אֲדֹנָי, כלומר ברצונו ועל פי עצתו של ה' [רש"י], כדי לקיים את האיסור המקראי על חתנות עם עמים זרים, איסור שנועד למנוע את הסתת הלבבות לעבודה זרה [מצודת דוד]. הגירוש מונע ומתעורר מתוך יוזמתם של יראי השמיים [רש"י, מצודת דוד], כאשר המילה וְהַחֲרֵדִים מתפרשת גם כאנשים הממהרים לקיים את המצווה [מצודת ציון].
כדי להבטיח את ביצוע המהלך, היה צורך בכריתת ברית. עזרא לא החזיק בכוח ענישה מעבר לדין התורה הרגיל, והיה חשש שרבים יתנגדו לגירוש נשותיהם. באמצעות קבלת ההחלטה בשבועה ובברית ציבורית, קיבל הכלל סמכות משפטית של מלך, המאפשרת להטיל עונשים חמורים יותר על המורדים כדי לאכוף את ההסכמה [מלבי"ם].
לגבי סיום הפסוק, וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמי שיבצע את המעשה ויגרש את אשתו הנוכרית וילדיה, יפעל בכך כדת וכהלכה על פי דברי התורה. מנגד, יש המפרשים מילים אלו כהוראת אכיפה: הפעולה תיעשה בכוח התורה ובכוח הציבור כדי להכריח ולהעניש את מי שאינו נמנה עם ה"חרדים" ומסרב לגרש את אשתו מרצונו החופשי [אבן עזרא, מלבי"ם].