שכניה בן יחיאל ממשפחת עילם, אחת מהמשפחות שעלו מהגולה בבבל, ניגש אל עזרא כדי להתוודות על חטא נישואי התערובת שפשה בעם. במקור הכתוב מופיע שם המשפחה כעולם, אך המסורת קובעת כי יש לקרוא זאת כעֵילָם [מנחת שי].
בהצהרתו אומר שכניה אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ, אף על פי שהוא עצמו לא חטא בלקיחת אישה נכרית. השימוש בלשון רבים נעשה מתוך אצילות נפש, כדי לכלול את עצמו עם החוטאים ובכך להימנע מהלבנת פניהם ברבים [חומת אנך]. עם זאת, האשמה אכן דבקה בציבור כולו, משום שאנשיו נמנעו מלמחות כנגד התופעה [מלבי"ם]. החטא עצמו מתואר במילה וַנֹּשֶׁב, שמשמעותה הכנסת הנשים הנוכריות לתוך הבתים והושבתן שם כדי לקחתן לנשים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
למרות חומרת המעשים, שכניה מציע פתרון ואומר וְעַתָּה יֵשׁ־מִקְוֶה. המילה "ועתה" משמשת כקריאה מיידית לחזרה בתשובה [חומת אנך]. הפרשנים מסכימים כי המילה מִקְוֶה נגזרת מלשון תקווה ותוחלת. כעת, משהתעוררה המודעות לחטא, יש לעם כוח ותקווה לתקן את המעוות [מלבי"ם], והדרך המעשית לכך היא ביטול החטא על ידי הוצאת הנשים הנוכריות והילדים שנולדו מהן מתוך הקהילה [רש"י, מצודת דוד].
לצד פירוש זה, יש המוצאים במילה מִקְוֶה משמעות כפולה הכוללת גם מקווה מים המשמש לטהרה. לפי גישה זו, עזיבת הדרך הרעה וגירוש הנשים מקבילים לטבילה במקווה, שדרכה יוכלו ישראל לרחוץ את עצמם ולהיטהר מהטומאה הרוחנית שדבקה בהם [רלב"ג, חומת אנך].