האולטימטום המוצג לעם כולל איום בענישה כפולה וקשה, כלכלית וחברתית, כלפי מי שיסרב להישמע להוראות ההנהגה. ענישה זו נשענת על סמכות משפטית וציבורית רחבה, ונועדה להבטיח ציות מלא.
האזהרה מוגבלת בזמן, והמונח לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים משמעותו לסוף שלושה ימים מרגע פרסום הכרוז [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך נלמד הכלל המשפטי שלפיו יש לקבוע לאדם זמן מוגדר מראש לפני שמטילים עליו עונש ונידוי [רב סעדיה גאון]. קביעת זמן זו, יחד עם העונשים הנלווים לה, נקבעה כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים [מצודת דוד]. הדבר מדגיש כי החרמת הרכוש נעשית מתוקף כוחו של הציבור וסמכותו של הכלל [מלבי"ם], תוך ניצול הסמכות שהעניק המלך לעזרא להעניש את מי שלא יציית לו [ביאור שטיינזלץ].
הענישה עצמה מורכבת משני שלבים. השלב הראשון הוא כלכלי: יָחֳרַם כָּל־רְכוּשׁוֹ. משמעות המילה יָחֳרַם היא חורבן, אובדן [מצודת ציון] והחרמה מוחלטת של כל קניינו [רלב"ג]. מפסוק זה לומדים הפרשנים את הכלל ההלכתי שלפיו הפקר בית דין הפקר, כלומר לבית הדין ישנה הסמכות להפקיע את ממונו של אדם [רב סעדיה גאון].
השלב השני של הענישה הוא חברתי: וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה. אדם שלא יתייצב יספוג חרם ונידוי [ביאור שטיינזלץ]. משמעות ההבדלה היא שלא יצרפו אותו לקהל בשום עניין [מצודת דוד], וחל איסור מוחלט להיפגש ולהתכנס עמו בכל מסגרת ציבורית [רב סעדיה גאון].