החוטאים שנשאו נשים נוכריות מקבלים על עצמם תהליך תשובה מעשי ומחייב, הכולל פרידה ממשפחותיהם והבאת קורבן לכפרה. מהלך זה משקף התעוררות עמוקה לתיקון החטא ולניקוי העם מההתבוללות שאיימה על קיומו הרוחני.
הביטוי וַיִּתְּנוּ יָדָם מתאר קבלת החלטה מתוך התחייבות גמורה [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציעים כמה דרכים להבנת פעולה זו: יש המפרשים כי מדובר בהסכמה ועצה משותפת [רש"י], בעוד אחרים מסבירים שזוהי תקיעת כף פיזית שנועדה לאשר שבועה, או ביטוי מטאפורי למסירת עצמם וקבלת מרותם של המנהיגים לעשות כרצונם [אבן עזרא, מצודת דוד].
ההתחייבות הייתה לְהוֹצִיא נְשֵׁיהֶם, כלומר לגרש את הנשים הנוכריות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גירושין אלו כללו בהכרח גם את הוצאת הילדים שנולדו מאותן נשים, שכן על פי ההלכה, בן הנולד מאישה נוכרית אינו נחשב ליהודי [רלב"ג].
בנוסף לגירושין, קיבלו על עצמם החוטאים להביא קורבן כפרה, כפי שנאמר וַאֲשֵׁמִים אֵיל־צֹאן עַל־אַשְׁמָתָם. המילה וַאֲשֵׁמִים משמשת כאן כתואר לאנשים האשמים, שהתחייבו להקריב איל מן הצאן [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
דרישה זו להבאת קורבן מעוררת קושי הלכתי, שכן בתורה לא קיים עונש של קורבן אשם על בעילת אישה נוכרית. לאור זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שחיוב זה לא נבע מדין תורה רגיל, אלא היה בגדר הוראת שעה מיוחדת לאותו זמן, או תקנה שיזמו מנהיגי העם [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, אבן עזרא]. באשר לסוג הקורבן שנבחר, הפרשנים מציינים כי העונש הושאל מדין שפחה חרופה (שפחה המיועדת לאיש), שכן זהו המקרה היחיד בתורה שבו חטא של בעילה אסורה מחייב הבאת קורבן אשם [רב סעדיה גאון, רלב"ג].