מציאות חייהם של שבי ציון מורכבת: מחד גיסא הם זוכים לשיבה לארצם, ומאידך גיסא הם עדיין אינם בני חורין לחלוטין. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים כִּי עֲבָדִים אֲנַחְנוּ מציינות שהעם עדיין נתון תחת שלטון זר ומשועבד למלכי פרס, ובפרט למלך דריווש [רש"י]. גאולה זו אינה שלמה, אלא מתרחשת אך ורק ברשותה ובתמיכתה של האימפריה הפרסית [מלבי"ם]. עם זאת, וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱלֹהֵינוּ – למרות עול המלכות הזרה, ה' לא נטש את עמו לחלוטין [רש"י, מצודת דוד]. אדרבה, השלטון הפרסי מתגלה כמלכות של חסד, המספקת הגנה ומעודדת התפתחות רוחנית [ביאור שטיינזלץ].
על המילים וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד מסבירים הפרשנים כי המילה וַיַּט היא לשון פעולה והפעלה, כלומר ה' הפנה והמשיך את חסדו אל העם [רש"י, ביאור שטיינזלץ], כאשר מבחינה דקדוקית המילה מנוקדת בפתח תחת האות יו"ד [מנחת שי]. חסד זה מתבטא תחילה במטרה לָתֶת לָנוּ מִחְיָה, לשון חיים וחיות [מצודת ציון].
השלב הבא בחסד האלוהי הוא לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו, פעולה המתייחסת לבניינו המחודש של בית המקדש [מצודת דוד]. ההדגשה על המילה וּלְהַעֲמִיד מלמדת על הצורך לבסס את הבניין כך שיעמוד איתן ולא ייחרב שוב על ידי צרי יהודה ובנימין, שניסו לעצור את הבנייה באמצעות מכתבי שטנה [מלבי"ם].
בפירוש המילה גָדֵר בסוף הפסוק (וְלָתֶת לָנוּ גָדֵר בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם) עולות ארבע גישות שונות בקרב הפרשנים, המשלימות זו את זו לרעיון רחב:
הגישה הראשונה רואה בכך הגנה ביטחונית, גדר שתקיף את העם ותשמור עליו לבל יהיה שוב למרמס בידי אויביו [אבן עזרא, מצודת דוד].
הגישה השנייה מפרשת זאת כהתיישבות פיזית ואחיזה בקרקע, שכן אין דירה מתוקנת ללא גדר המקיפה אותה [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
הגישה השלישית מתמקדת בעצמאות לאומית והיבדלות, שבה הגדר מסמלת את ההפרדה מן הגויים שסביב ואת הפיכתם לעם מיוחד ומוגדר בעל אוטונומיה, עם פחה, שרים ושופטים משלו [מלבי"ם].
הגישה הרביעית לוקחת את המושג לעולם הרוחני, ומפרשת שהעם זכה לבנות גדר של סייגים כדי לשמור על קיום מצוות ה' [רש"י].