עזרא עומד ברגע של מבוכה עמוקה מול ה', מתוך הכרה בפער העצום שבין החסד האלוהי לבין הכישלון של העם. הביטוי אַֽחֲרֵי־זֹ֑את מתייחס לכל הטובה והחסד שה' עשה עם ישראל. לאור זאת, הזעקה מַה־נֹּאמַ֥ר מבטאת תחושת אפסות: האם ניתן בכלל לטעון שהטובה הזו מועטה? הרי מכיוון שהעם עזב את המצוות, אפילו החסד הקטן ביותר הוא מתנת חינם שאין הם ראויים לה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
רובד עמוק יותר של הבושה נובע ממצבה של הגאולה, שעדיין אינה שלמה, ומכך שעוונות העבר טרם כופרו במלואם. תכליתה של גאולה חלקית זו הייתה להעניק לעם הזדמנות להיטיב את מעשיהם ולמרק את חטאיהם הישנים. מכאן מתעצמת השאלה מה ניתן לומר עתה, כאשר המציאות הפוכה לחלוטין: לא רק שהעם לא תיקן את חטאי העבר, אלא שהוא הוסיף עליהם עוונות חדשים [מלבי"ם].