זעקה רטורית עמוקה עולה מן הדברים, הממחישים את חוסר ההיגיון והסכנה שבחזרה על חטאי העבר, דווקא לאחר שהעם חווה את רחמי ה' וניצל מאסון. הפרשנים מסכימים כי המילה הֲנָשׁוּב מקשרת את הדברים למאורעות הקודמים: לאחר שהעם כבר נענש בחומרה, אך זכה לחסד אלוהי שאפשר את הישרדותה של שארית קטנה, זהו פלא ותמיהה כיצד ייתכן שראוי לחזור ולהפר את המצוות באמצעות נישואי תערובת עם עמי הארץ [מצודת דוד, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. המילה מפורשת כשאלה רטורית שמשמעותה "האם נשוב" [רש"י].
בעקבות כפיות טובה זו, הפנייה הֲלוֹא תֶאֱנַף בָּנוּ מוצגת כתמיהה המקיימת ומאשרת עובדה ודאית [רש"י]. הפועל תֶֽאֱנַף מבטא רוגז, כעס וחרון אף [רס"ג, ביאור שטיינזלץ], ויש המדייקים כי משמעותו היא מיצוי וכילוי של חרון האף האלוהי בעם [מלבי"ם].
התוצאה ההרסנית של חטא כזה תהיה עַד־כַּלֵּה, כלומר השמדה מוחלטת. בניגוד לעבר, שבו שרדו מעטים בזכות רחמי ה', הפעם הכעס יביא לכיליון מוחלט לְאֵין שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה, ולא ייעשה עוד חסד עם העם שיקלקל את כל מה שזכה לו [מצודת דוד, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].