הצטברות החטאים והעונש לאורך ההיסטוריה של עם ישראל יוצרת מציאות מתמשכת של גלות וסבל, אשר משליכה גם על תקופת שיבת ציון. העם הגולה נושא עמו משא כבד, והפסוק מבהיר כי חיוב העונש והמסירה בידי זרים אינם תוצאה של מעשי הדור הנוכחי בלבד, אלא תהליך שהחל עוד בימי האבות.
המילה בְּאַשְׁמָה מבטאת מצב של פשע [מצודת ציון]. בעקבות אשמה זו, מצהיר עזרא כי נִתַּנּוּ, כלומר נמסרנו לידי העמים [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, הפרשנים מסכימים כי הדגש באות נו"ן של מילה זו בא להשלים את האות נו"ן השורשית שחסרה בה, והיא שקולה למילה "נתננו" [רש"י, אבן עזרא, מנחת שי].
ההתייחסות לתקופה מִימֵי אֲבֹתֵינוּ מלמדת שסאת החטאים הלכה והתמלאה לאורך הדורות עד שהובילה לחיוב העונש הנוכחי. המסירה ביד מלכי הארצות לחרב, שבי וביזה, היא פועל יוצא של מידת העוונות הללו. מתוך כך מוסבר כי בשל חומרת החטאים והצורך במירוקם, קץ הישועה האמיתי טרם הגיע. שיבת ישראל לארצו בתקופת בית שני מוגדרת כחנינה זמנית בלבד, בעוד תהליך הכפרה עדיין נמשך [מלבי"ם].
את תוצאות הענישה המתמשכת ניתן לראות בחוש כְּהַיּוֹם הַזֶּה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שביטוי זה מתייחס למציאות הנראית לעין באותה עת, שבה עשרת השבטים כבר גלו ממקומם וטרם שבו, ואפילו משבטי יהודה ובנימין נותרו גולים רבים בבבל. המצב הקיים בימיו של עזרא מהווה עדות חיה ובושה גלויה לאותה אשמה היסטורית.