קרה לכם פעם שהרגשתם שאתם סוחבים משא כבד, למרות שלא אתם אלה שהעמיסו אותו? עזרא מבין שעם ישראל נמצא בדיוק במצב כזה. הוא מסתכל על המצב של העם ומסביר שהעונש והגלות שהם חווים לא קרו רק בגלל הדור שלהם. התהליך הזה התחיל כבר מִימֵי אֲבֹתֵינוּ. כלומר, החטאים הלכו והצטברו לאורך הרבה מאוד דורות, עד שהובילו לעונש. עזרא משתמש במילה בְּאַשְׁמָה, שמשמעותה פשע או חטא. בגלל אותה אשמה ארוכת שנים, הוא אומר שנִתַּנּוּ, כלומר נמסרנו לידי עמים אחרים ומלכים זרים.
אמנם חלק מהעם חזר לארץ ישראל כדי לבנות את בית המקדש השני, אבל עזרא מסביר שזו רק חנינה זמנית ותהליך של כפרה שעוד נמשך, ולכן עוד לא הגענו לגאולה השלמה. הרי את התוצאות של העונש הארוך אפשר היה לראות ממש כְּהַיּוֹם הַזֶּה. למה הוא מתכוון? עזרא מתכוון למציאות שראו באותו זמן בעיניים: עשרת השבטים עדיין היו בגלות רחוקה, וגם הרבה מאוד אנשים משבטי יהודה ובנימין נשארו בבבל ולא חזרו לארץ. המצב הזה שראו סביבם היה עדות חיה לאותם מעשים מהעבר.