תגובתו הפיזית והנפשית הקשה של עזרא נובעת מהפער העצום בין ציפיותיו למציאות. עזרא, שעלה לארץ ישראל עם סמכות רוחנית במטרה לרומם את העם, מגלה לחרדתו כי החברה זקוקה לתיקון יסודי וראשוני הרבה יותר [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, עזרא מבין כי העם באותו הדור היה ראוי לגאולה ולנס גדול כפי שהיה בעבר, אך החטא החמור מנע זאת, ועל החמצה זו הוא מצטער צער עמוק [חומת אנך].
מתוך עוצמת הצער על פשע זה, עזרא מעיד קָרַ֥עְתִּי אֶת־בִּגְדִ֖י וּמְעִילִ֑י [מצודת דוד]. יתרה מכך, הוא מתאר וָאֶמְרְטָ֞ה מִשְּׂעַ֤ר רֹאשִׁי֙ וּזְקָנִ֔י, כלומר תלשתי משערותיי לאות אבל [רב סעדיה גאון, ביאור שטיינזלץ]. מעשה זה של תלישת שיער הותר לו כהוראת שעה בלבד, כדי לבטא את החרדה העצומה שאחזה בו לנוכח המעשה [חומת אנך].
בסופו של תהליך ההלם, עזרא מתאר וָאֵשְׁבָ֖ה מְשׁוֹמֵם. הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת מצב נפשי זה. גישה אחת מסבירה את המילה מלשון שתיקה, שיתוק ואילמות שנופלים על אדם המצוי בצער עמוק ובתדהמה ממשמע אוזניו [מצודת דוד, רב סעדיה גאון, ביאור שטיינזלץ]. גישה שניה רואה במילה ביטוי לבדידות, עליבות ועזובה [רש"י, מלבי"ם]. אחרים מפרשים את המצב ככעס גדול [רב סעדיה גאון, ביאור שטיינזלץ], או כבהלה רעיונית כה חריפה, עד שהאדם נעזב מדאגותיו האחרות ואינו מסוגל לתת את לבו אפילו לאכילה ולשתייה, מה שמסביר מדוע מצב זה של שממון קשור לתעניתו של עזרא מיד לאחר מכן [רלב"ג].