עזרא, פרק ט׳, פסוק ג׳

עזרא מגיב בצער עמוק ובחרדה לנוכח הפער בין תקוותו לרומם את העם לבין המציאות הדורשת תיקון יסודי, וכן בשל ההחמצה של גאולה נסית שנמנעה בעקבות חטאם החמור. מתוך עוצמת כאבו על הפשע הוא מעיד וּכְשׇׁמְעִי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה קָרַעְתִּי אֶת־בִּגְדִי וּמְעִילִי, ואף מוסיף וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי, כאשר תלישת השיער לאות אבל הותרה לו באופן חריג כדי לבטא את חרדתו העצומה. לבסוף הוא מתאר וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם, מצב נפשי המבטא שתיקה ושיתוק של אדם השרוי בהלם ובתדהמה. תחושת שממון זו עשויה לשקף גם בדידות ועזובה, כעס גדול, או בהלה קיצונית הגורמת לו לזנוח כל דאגה אחרת ולהימנע אפילו מאכילה ומשתייה.