מנהיג העם עומד מול ה׳ ומכיר בפער העצום שבין חטאי העם לבין חסדו של ה׳. מתוך התבוננות היסטורית, הוא מודה כי למרות האשמה הכבדה, העונש שניתן היה קל מזה שהגיע להם באמת, ורק בזכות כך שרדו מעטים.
המילים וְאַחֲרֵי כָּל־הַבָּא עָלֵינוּ מתייחסות לכלל העונשים והצרות שפקדו את העם במשך הדורות [ביאור שטיינזלץ], ובפרט רומזות אל עונש הגלות [אבן עזרא]. צרות אלו הגיעו כתוצאה ישירה ממעשיהם הרעים של העם [רש"י, מצודת דוד].
במוקד הפסוק עומדת ההכרזה חָשַׂכְתָּ לְמַטָּה מֵעֲוֹנֵנוּ, שמשמעותה מניעה והמעטה [רב סעדיה גאון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה׳ מנע את מלוא חומרת העונש, ולא גבה מהעם את התשלום המלא שהיה ראוי לבוא עליהם על פי מידת הדין, אלא פחות מכך. לעומת גישה זו, יש המפרשים שההמעטה מתייחסת לעוונות עצמם: ה׳ הפחית את משקל החטאים באמצעות הכפרה שנוצרה בייסורי הגלות [רש"י]. בדומה לכך, יש המסבירים כי ה׳ כביכול מנע את רישומם של חלק מהחטאים בספר הזיכרונות, אלא כבש אותם והשליכם מטה אל הקרקע או אל מצולות הים [אבן עזרא, חומת אנך]. לגבי המילה מֵעֲוֹנֵנוּ, יש לציין כי בחלק מהספרים היא מופיעה עם האות יו"ד (מעונינו) לציון לשון רבים [מנחת שי].
התוצאה של רחמי ה׳ היא וְנָתַתָּה לָּנוּ פְּלֵיטָה כָּזֹאת, כלומר השארת שארית שניצלה מן הכיליון [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. הפרשנים מדגישים כי עצם קיומה של שארית זו, והגאולה המועטת שזכו לה, אינם נובעים מזכויותיהם או מצדקתם, שכן באשמתם אינם ראויים כלל לעמוד לפני ה׳, אלא הם פרי חסדו של ה׳ בלבד [מצודת דוד, אבן עזרא].