נסו לחשוב על רגע שבו מישהו נתן לכם הזדמנות שנייה ונהדרת לתקן משהו שהרסתם, אבל במקום לנצל אותה לטובה, פשוט עשיתם טעות חדשה. איזו בושה מציפה אותנו ברגע כזה, נכון? זה בדיוק מה שמרגיש עזרא כשהוא עומד נבוך מול ה׳. הוא מבין את הפער הגדול בין הטוב שה׳ עושה לבין ההתנהגות של העם. כשהוא אומר אַחֲרֵי־זֹאת, הוא מתכוון לכל החסד והדברים הטובים שה׳ עשה עם ישראל, כשגאל אותם ונתן להם הזדמנות לחזור ולתקן את החטאים הישנים שלהם. אבל העם עזב את המצוות, ובמקום לתקן, רק הוסיף חטאים חדשים. מתוך הבושה הזו עזרא זועק מַה־נֹּאמַר, כלומר, איזו זכות יש לנו בכלל לדבר או להצטדק? הרי אין לנו שום תירוץ, ואפילו הדבר הטוב הכי קטן שאנחנו מקבלים מה׳ הוא מתנת חינם שאנחנו בכלל לא ראויים לה.
עזרא, פרק ט׳, פסוק י׳
וְעַתָּ֛ה מַה־נֹּאמַ֥ר אֱלֹהֵ֖ינוּ אַֽחֲרֵי־זֹ֑את כִּ֥י עָזַ֖בְנוּ מִצְוֺתֶֽיךָ׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.