בראשית, פרק א׳, פסוק י״ב

המעבר מחומר דומם לחיים מתרחש כאשר וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ את הדֶּשֶׁא עֵשֶׂב, אשר הסיק בעצמו שעליו לצמוח מופרד לְמִינֵהוּ כדי למנוע ערבובייה. לעומת דיוק זה, האדמה הצמיחה וְעֵץ עֹשֶׂה פְרִי שגזעו חסר טעם, בניגוד לציווי המקורי של ה' להצמיח עץ שטעמו כטעם פריו. שינוי זה נבע מחשש שהאדם יכחיד את העצים באכילתם, אך מנגד יש הסבורים כי האדמה נבראה מראש עם פוטנציאל שיתממש רק על ידי עבודת האדם, כוח שניטל ממנה לאחר החטא. חוכמת הסדר שקבע ה' ניכרת במילים אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ, המלמדות על הצורך בזכר ונקבה לשם רבייה ומהוות תשתית לאיסור הכלאיים. חתימת הפסוק וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב מבטאת את הקיום הנצחי של המינים ואת תועלתם העצומה לאדם, כאשר אפילו צמחים רעילים משמשים כתרופות.