יצא לכם פעם לטייל בטבע, להסתכל על כל העצים והפרחים ולחשוב איך הכל התחיל? ביום השלישי לבריאת העולם קורה משהו מרגש מאוד. בפעם הראשונה, במקום רק אדמה ומים דוממים, מופיעים חיים. ה' בורא את עולם הצומח, והצמחים לא בוקעים לאט לאט מזרעים קטנים, אלא נבראים מיד כשהם גדולים ושלמים.
כשהאדמה מוציאה את הדֶּשֶׁא עֵשֶׂב, שזה שם כללי לעשבים ולצמחים הקטנים, קורה דבר מיוחד. האדמה מצמיחה אותם לְמִינֵהוּ, כלומר כל סוג גדל בנפרד ובקבוצה משלו. למה? העשבים הקטנים חשבו לעצמם: אם העצים הגדולים, שקל מאוד לזהות אותם, צריכים לגדול בנפרד כדי שלא יתערבבו, אז אנחנו, שאנחנו קטנים וצפופים, על אחת כמה וכמה חייבים לגדול בצורה מסודרת ומופרדת כדי שיהיה סדר בעולם.
אבל אצל העצים קרה משהו מעניין אחר. ה' ציווה על האדמה להוציא עֵץ פְּרִי, כלומר עץ שהטעם של הגזע והענפים שלו יהיה טעים ממש כמו הפרי עצמו. ובכל זאת, בפועל יצא עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי, עץ שרק מצמיח פירות טעימים, אבל לעץ עצמו אין טעם. למה האדמה עשתה את זה? היא פשוט דאגה לעצים. היא חששה שאם העץ כולו יהיה טעים, בני האדם יאכלו גם את הענפים והגזעים, ובסוף לא יישארו עצים בעולם בכלל.
ה' דאג גם שלכל עץ יהיו זרעים, אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ, כדי שהוא יוכל להתרבות ולהצמיח בדיוק את אותו סוג של עץ, וכך לשמור על הסדר המופתי של הבריאה. בסוף היום הכתוב מציין וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. ביום השלישי ה' אומר את המילה "טוב" פעמיים. פעם אחת על סיום יצירת היבשה, ופעם שנייה על יצירת הצמחים. הצמחים הם באמת טובים ומועילים לנו מאוד למזון, לבגדים ולבניית בתים. ואפילו עשבים שנראים לנו רעילים או מסוכנים הם חלק מהטוב הזה, כי כשיודעים איך להשתמש בהם נכון, מכינים מהם תרופות חשובות שמרפאות אנשים חולים.