יצא לכם פעם לחשוב על בעל החיים הכי גדול בעולם? אולי דמיינתם לווייתן ענק ששוחה במעמקי הים? ביום החמישי של בריאת העולם, ה' עובר לשלב חדש ומרגש. אחרי שהוא יצר את הצמחים, הוא מתחיל לברוא את עולם החי. פתאום מופיעה המילה וַיִּבְרָא. למה? כי כדי לתת לבעלי החיים נֶפֶשׁ הַחַיָּה, שזו הנשמה המיוחדת שנותנת להם חיים ורגש בשונה מהצמחים, נדרשה פעולה מיוחדת של ה'. המים יכלו להצמיח רק את הגוף שלהם, אבל ה' בעצמו היה צריך לתת להם את רוח החיים.
ה' יצר את הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים. הכוונה היא לחיות ים עצומות, כמו הלווייתנים. התורה מזכירה אותם במיוחד כדי ללמד אותנו משהו חשוב. פעם, אנשים בארצות רחוקות המציאו אגדות מפחידות על מפלצות ים עצמאיות. אבל התורה מסבירה לנו שהיצורים הענקיים האלה הם בסך הכל בעלי חיים טבעיים שה' יצר כדי לעשות את רצונו, והגודל המרשים שלהם רק מראה לנו כמה גדול הבורא.
אחרי הענקים האלה, ה' יצר גם את כל שאר היצורים. הוא ברא כל חיה הָרֹמֶשֶׂת, כלומר השרצים והדגים שזזים, זוחלים ושוחים במהירות בתוך המים. הוא גם יצר כל עוֹף כָּנָף, שזה כולל את כל הציפורים והמעופפים. הכנפיים שלהם משמשות אותם גם כדי לעוף בשמיים וגם כדי לכסות ולשמור על הגוף שלהם. בסוף, ה' רואה שכל מה שהוא עשה הוא טוב. גם החיות הענקיות שאולי נראות לנו קצת מפחידות, הן חלק חשוב ומדויק מהטבע ההרמוני והנפלא שה' תכנן.