ביום החמישי עולה תהליך הבריאה שלב נוסף, מן הצומח אל עולם החי. הכתוב נוטש את הפעלים הרגילים של עשייה, חוזר אל הפועל וַיִּבְרָא, ומתמקד באופן חריג בפירוט מין מסוים של בעלי חיים.
השימוש בפועל וַיִּבְרָא מוסבר במספר אופנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמים והחומר הטבעי היו מסוגלים להצמיח רק את הגוף הפיזי של בעלי החיים, אך כדי להעניק להם את הרוח החיונית והנפש המרגישה, נדרשה התערבות אלוהית ישירה ובריאה חדשה יש מאין (ספורנו, אור החיים, רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל, אלשיך). פרשנים אחרים קושרים את פועל הבריאה לממדיהם העצומים והחריגים של יצורי הים, המעידים על גדלות הבורא שהמציאם (רמב"ן, שד"ל, רבנו בחיי).
זהותם של הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים זוכה למגוון פירושים. על דרך הפשט, מדובר בחיות ים עצומות ממדים, כגון לווייתנים, שממדיהם חורגים מכל המוכר ביבשה. התורה בחרה להזכירם בשמם כדי לשלול אגדות שהיו נפוצות בעמי המזרח הקדום, לפיהן מפלצות הים מרדו באלים. הכתוב מבהירה כי התנינים אינם כוחות עצמאיים או מתנגדים לאלוהות, אלא נבראים טבעיים שנוצרו במאמר ה' כדי לעשות את רצונו (קאסוטו).
על דרך הדרש, התנינים מזוהים עם הלווייתן ובן זוגו. הפרשנים מציינים כי המילה הַתַּנִּינִם כתובה בכתיב חסר, ללא האות יו"ד השנייה, ולכן ניתן לקרוא אותה גם בלשון יחיד. מכאן נלמד כי ה' ברא את הלווייתנים זכר ונקבה, אך מכיוון שאם היו פרים ורבים היו מחריבים את העולם בשל גודלם ועוצמתם, הרג ה' את הנקבה, סירס את הזכר, ושמר את הנקבה לסעודת הצדיקים לעתיד לבוא (רש"י, רשב"ם, רמב"ן, מזרחי, גור אריה). סעודה זו אינה נתפסת כאכילה גשמית, אלא כמשל להשגת שלמות רוחנית עליונה; כשם שהאכילה בעולם הזה מקיימת את הגוף, כך ה"סעודה" לעתיד לבוא היא קבלת שפע אלוהי, קיום רוחני ודבקות בשכל הנבדל (רבנו בחיי, גור אריה). ברובד הקבלי, יש הרואים בתנינים ובעופות רמז למלאכים ולמחנות השכינה, שנבראו גם הם ביום החמישי (רבנו בחיי, רקנאטי, אדרת אליהו).
לאחר התנינים, הכתוב עובר לשאר שוכני המים והאוויר. נֶפֶשׁ הַחַיָּה מתפרשת כנפש שיש בה חיות, תואר המבדיל אותם מן הצומח וכולל את כל היצורים בים (רש"י, לבוש האורה). המילה הָרֹמֶשֶׂת מתארת תנועה מהירה, זחילה על הגחון או הליכה, ומציינת את השרצים והדגים הנעים בהמוניהם במים (אבן עזרא, שד"ל, רד"ק, הירש). עוֹף כָּנָף כולל את כל המעופפים, כאשר הכנף משמשת הן כאיבר תנועה והן כאיבר המכסה ומגן על גוף העוף (הירש). ה' טבע בנבראים אלו את היכולת להמשיך ולהתפתח לתתי-מינים מגוונים מתוך המינים המקוריים שנבראו (העמק דבר).
בניגוד לימי בריאה אחרים, בפסוק זה נעדר הביטוי "ויהי כן". יש המסבירים זאת בכך שהבריאה לא נשארה כפי שהייתה, שכן נקבת הלווייתן הומתה (רמב"ן, הטור הארוך). אחרים מסבירים כי הפועל "וַיִּבְרָא" כבר מקפל בתוכו גם את האמירה וגם את ההתהוות (אור החיים), או משום שבריאת בעלי החיים הושלמה סופית רק ביום השישי עם בריאת חיות היבשה, ולכן המהלך טרם הסתיים (מלבי"ם).
בסיום הפעולה נאמר כי ה' ראה כי טוב. גם יצורים אלו, על אף גודלם המאיים או חוסר התועלת הגלויה שלהם לאדם, הם חלק ממערכת טבעית הרמונית ומדויקת שנידונה להיות טובה ומועילה למטרת הבריאה כולה (אברבנאל, קאסוטו).