מושג הזמן והגדרתה של יממה נקבעים כבר בשלביו הראשונים של קיום העולם. המחזוריות של הזמן, הנעה מחושך לאור, מהווה את התשתית ללוח השנה ולמקצב החיים.
המילים וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר מלמדות כי התורה מגדירה "יום" כפרק זמן של עשרים וארבע שעות, המתחיל עם רדת הלילה ונמשך עד ללילה הבא. הגדרה יסודית זו היא המקור לכך ששבתות וימים טובים מתחילים תמיד כבר בערבו של היום הקודם [חומש קה"ת].
עם זאת, תיאור זה מעורר שאלה מהותית לגבי מהותם של הערב והבוקר בשלושת ימי הבריאה הראשונים. הרי שקיעת האור היא היוצרת את הערב, וזריחתו יוצרת את הבוקר, ואילו המאורות השמימיים נבראו רק ביום הרביעי. ההסבר לכך הוא שבשלושת הימים הראשונים, הערב והבוקר אינם מתייחסים לאור השמש, אלא לתנועתו של הגלגל השמימי. כל חלקיק ברקיע החוזר ומתגלגל חווה "בוקר" כאשר הוא עולה, ו"ערב" כאשר הוא שוקע מטה. רק החל מהיום הרביעי ואילך, המושגים ערב ובוקר מתייחסים לאור המאורות הממשי [רבנו בחיי].