בריאת המאורות וקביעתם בשמיים מהוות שלב מרכזי בהכנת העולם עבור בני האדם והטבע. תהליך זה אינו יצירה של חומר חדש מאין, אלא עיצוב, סידור והענקת תפקיד לגופים השמימיים בתוך מערכת הבריאה. המילה וַיַּעַשׂ מצביעה על כך שה' עיצב את המאורות מתוך חלקי הגלגלים שכבר נבראו, קבע וטבע אותם ברקיע, והשלים את ייעודם להפיץ את האור שנברא עוד ביום הראשון אל עבר כדור הארץ (ספורנו, רמב"ן, מלבי"ם).
בתיאור המאורות קיימת ניגודיות בולטת: תחילה הם נקראים שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים, אך מיד לאחר מכן מתבצעת חלוקה להַמָּאוֹר הַגָּדֹל ולהַמָּאוֹר הַקָּטֹן. הפרשנים מציעים שני נתיבים מרכזיים ליישוב מתח זה.
הגישה המרכזית בקרב רוב פרשני הפשט (כגון אבן עזרא, רד"ק, שד"ל ורב סעדיה גאון) היא שהתורה מדברת בלשון בני אדם ועל פי מראה העיניים. השמש והירח נקראים שניהם "גדולים" אך ורק ביחס לשאר הכוכבים, משום שהם מעניקים את כמות האור הרבה ביותר לארץ. זאת, למרות שמבחינה פיזית ואסטרונומית ישנם כוכבים הגדולים בהרבה מן הירח, ולמרות שלירח אין כלל אור עצמי משלו אלא הוא מתפקד כעין מראה עכורה המחזירה את אור השמש. בתוך קבוצת ה"גדולים" הללו, השמש היא המאור הגדול באמת בשל עוצמת אורה, והירח הוא המאור הקטן, שאורו משתנה ומתמעט.
לעומת זאת, פרשנים אחרים (כדוגמת רש"י, הכתב והקבלה ותורה תמימה) מסתמכים על המילה "שני" המעידה לגישתם על שוויון מוחלט. לפי מסורת המדרש, השמש והירח נבראו בתחילה כשהם שווים לחלוטין בגודלם ובעוצמת האור שלהם. אולם, הירח קטרג וטען לפני ה' כי "אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד". בתגובה, ה' הורה לירח למעט את עצמו, וכך הפך הירח למאור הקטן. השמש, ששמעה את חרפתה ושתקה, נותרה בגדולתה ואף זכתה שיתווסף לה אור.
תפקידם של המאורות מוגדר במילה לְמֶמְשֶׁלֶת. אין הכוונה לשליטה מודעת, אלא להשפעה טבעית, פיזית ואקלימית על העולם השפל. השמש, המושלת ביום, פועלת על יסודות החום והיובש, ומסייעת בהבשלת הפירות ובגידולי היום. הירח, המושל בלילה, משפיע על יסודות הלחות, על גאות ושפל של מים, ועל גידולים וצמחים שזקוקים לצינה (העמק דבר, רלב"ג, חזקוני ורב סעדיה גאון).
בסוף התהליך מוזכרים גם וְאֵת הַכּוֹכָבִים. ברמה המעשית, הכוכבים משמשים בלילה כדי להאיר את הארץ יחד עם הירח, כאשר אור השמש הגדול אינו מונע את ראייתם. ברמה הרעיונית והמדרשית, הפרשנים מסבירים כי לאחר שהירח התמעט, ה' הרבה את צבאו והעניק לו את הכוכבים כפמליה מלכותית המלווה אותו בצאתו ובבואו, כדי להפיס את דעתו ולנחמו על הקטנתו. יש המוסיפים כי הכוכבים נוצרו מאותם ניצוצות של אור שנשרו מן הירח בשעה שנתמעט (מזרחי, רא"ש, תולדות יצחק).