מבנהו הפיוטי של הפסוק, לשונו החגיגית והחזרה המשולשת על הפועל "ברא", מעידים על החשיבות העליונה שהתורה מייחסת לבריאת האדם, המעולה שבנבראים [קאסוטו]. השימוש בפועל וַיִּבְרָא דווקא, בשונה מלשון "עשייה" או "יצירה" שנאמרה בבעלי חיים, נועד להדגיש כי בריאה זו מתייחסת להוצאת הנפש השכלית יש מאין, בעוד שיצירת הגוף הפיזי מן האדמה תתואר בהמשך [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם]. בתחילת הווייתו האדם נמצא בגדר "בריאה" בלבד, ורק באמצעות בחירה חופשית ועשיית רצון ה' הוא משלים את עצמו ועולה לגדר השלם של "עשייה" [הכתב והקבלה].
המושג בְּצַלְמוֹ וכן בְּצֶלֶם אֱלֹהִים זכה למגוון רחב של פירושים. הגישה הפילוסופית גורסת כי ה"צלם" אינו תואר גופני או צורה חיצונית, אלא מהות פנימית, הנפש השכלית וההשגה הרוחנית המבדילות את האדם מן החומר ומעניקות לו נצחיות וקרבה לה' [ספורנו, רבנו בחיי, אברבנאל]. רק אדם המממש את הפוטנציאל השכלי והמוסרי שלו ראוי להיקרא כך באמת [העמק דבר]. לעומת גישה זו, יש המפרשים כי המונח מצביע על כך שהאדם נברא בדמותם של המלאכים [רשב"ם, רד"ק, חזקוני]. גישה שלישית מסבירה כי האדם נברא בדפוס מיוחד וייחודי שהוכן עבורו, והוא נברא בידיו של ה' ממש, כחותם הנטבע במטבע, בשונה משאר הנבראים שנבראו במאמר בלבד [רש"י, מזרחי, גור אריה]. פירוש נוסף מדגיש כי לא רק רוחו של האדם קדושה, אלא שגופו הפיזי על כל איבריו נברא בהתאמה לייעודו האלוהי, וקדושת הגוף היא הבסיס להתעלות המוסרית [רש"ר הירש]. יש המוצאים בפסוק רמז לשני צלמים: צלם אנושי רגיל הקיים בכל אדם, וצלם רוחני נסתר וגבוה יותר המיוחד לעם ישראל [אור החיים].
הכפילות בפסוק, המזכירה תחילה את המילה בְּצַלְמוֹ ולאחר מכן בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, נועדה לעורר את תשומת הלב לגודל היתרון של האדם [שד"ל, קאסוטו], או כדי למנוע טעות הבנה כאילו האדם נברא בצלם של עצמו, ולכן מודגש מיד שמדובר בצלם אלוהים [ביאור יש"ר].
לגבי סיום הפסוק, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם, הפרשנים נחלקים בשאלת אופן הבריאה. הגישה הפשטנית בקרב חלק ניכר מהפרשנים סבורה כי מדובר בכלל קצר המודיע ששני המינים נבראו יחד ביום השישי, בעוד שהפירוט המלא על אופן יצירת האישה מן הצלע יופיע בפרק הבא [רשב"ם, שד"ל, רד"ק, בכור שור, חזקוני, ביאור יש"ר]. לעומת זאת, גישה מדרשית רחבה טוענת כי האדם נברא לכתחילה כישות אחת בעלת שני פרצופים, זכר ונקבה המחוברים יחד גב אל גב, ורק לאחר מכן הפריד ה' ביניהם [רש"י, מזרחי, גור אריה, רקנאטי, תולדות יצחק, משכיל לדוד]. יש הדוחים פירוש זה על בסיס לשון הרבים בפסוק המעידה על שתי בריות נפרדות מתחילת הדרך [קאסוטו].
הפרשנים מוצאים משמעות עמוקה גם בשמות המינים עצמם. המילה זכר נגזרת מעניין הזיכרון, שכן הבן ממשיך את נחלת אבותיו ומשמר את זכרם, בעוד המילה נקבה נגזרת מלשון פרישה והבדלה, שכן האישה עוזבת את משפחתה ונקראת על שם משפחת בעלה [הכתב והקבלה]. מנגד, יש המפרשים כי הזכר הוא משמר המסורת, והנקבה מקבלת את ייעודה מתוך חיבור עמו, אך שניהם נבראו בשוויון מוחלט ובאותה קרבה לה' [רש"ר הירש]. בניגוד לגישת השוויון, יש הטוענים כי רק הזכר נברא בצלם אלוהים באופן מלא והוא מהווה את התכלית העיקרית של הבריאה, בעוד הנקבה נבראה ככוונה שניה כדי לשמש לו לעזר ולקיום המין האנושי [אברבנאל]. הדגשת בריאת הזכר והנקבה באדם באה ללמד שאין מדובר רק בהבדל ביולוגי כפי שקיים בשאר בעלי החיים, אלא בהוויות שונות המרכיבות יחד את המין האנושי השלם, תוך שיקוף העובדה שה' עצמו כולל את התכונות המיוחסות לשני המינים [ביאור שטיינזלץ, חומש קה"ת].