עם היבראו של האדם, מוענק לו ייעוד כפול המבדיל אותו משאר הנבראים: הוא מקבל כוחות טבעיים ככל יצור חי, אך בה בעת מוטלת עליו משימה מוסרית ומעשית לעצב את העולם. כפילות זו ניכרת בפתיחת הפסוק, וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים. רוב הפרשנים מסכימים כי יש כאן שתי פעולות נפרדות: ה"ברכה" היא הענקת הכוח הפיזי והטבעי להתרבות ולשלוט, בדומה לברכה שניתנה לבעלי החיים, ואילו ה"אמירה" היא מתן הציווי המוסרי לאדם, הפונה אל הבחירה החופשית שלו [רמב"ן, הטור הארוך, מלבי"ם, רש"ר הירש]. הפניה הישירה לאדם בגוף נוכח מצביעה על השגחה יתרה ועל מדרגתו הגבוהה [אדרת אליהו, ביאור יש"ר]. יש המדגישים כי הברכה מתייחסת גם לבריאות הגוף, אריכות ימים והצלחה, בעוד האמירה מייחדת את האדם לשותפות עם ה' ביצירה [רבנו בחיי, אברבנאל].
הציווי פְּרוּ וּרְבוּ מורכב משני שלבים: "פריה" היא עצם ההולדה, ו"רביה" היא גידול הילדים, חינוכם ופיתוח המשפחה [רד"ק, רש"ר הירש]. המטרה אינה רק קיום המין האנושי כפי שעושים בעלי החיים, אלא הקמת חברה אנושית, ולכן הציווי אינו מוגבל למספר ילדים מועט אלא דורש השתדלות מתמדת להרבות חיים [אור החיים].
השלב הבא בבניין האנושות הוא וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהכוונה להתיישבות בכל רחבי הגלובוס. על בני האדם להתפזר למשפחותיהם בקצוות תבל ולא להצטופף במקום אחד, בניגוד למה שניסו לעשות לימים אנשי דור הפלגה [רמב"ן, הטור הארוך, הכתב והקבלה, אדרת אליהו, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המפרשים את המילה "ומלאו" מלשון השלמת חסרון: על האדם לייצר כלים, להמציא טכנולוגיות ולהשלים את מה שחסר בטבע כדי להקל על חייו [הכתב והקבלה].
השליטה בעולם באה לידי ביטוי במילה וְכִבְשֻׁהָ. מבחינה לשונית, המילה נהגית באות שׁי"ן רפה משום שהיא נאמרת כלשון ציווי [רשב"ם, חזקוני]. ברמה המעשית, כיבוש הארץ משמעו הפקעת שטחים מידי חיות הפרא והשממה לטובת יישוב אנושי [שד"ל, אור החיים, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], וכן ניצול משאבי הטבע: חציבת מתכות, עקירה ונטיעה, בניין, חקלאות ומלאכה [רמב"ן, הכתב והקבלה, רס"ג]. במקביל לכיבוש הפיזי, נדרש האדם לכיבוש פנימי, כלומר שליטה על יצריו ותאוותיו, כדי שהשפע החומרי לא יהפוך אותו לעבד של תענוגות הגוף [מלבי"ם, הכתב והקבלה].
הפרשנים מציינים כי המילה וְכִבְשֻׁהָ נכתבה בכתיב חסר, ללא האות וי"ו, כך שניתן לקרוא אותה גם בלשון יחיד. מכך נלמדות שתי דרשות הלכתיות ורעיוניות. ראשית, לומדים מכאן שרק מי שדרכו הטבעית לצאת למלחמות ולכבוש, כלומר האיש, הוא זה שמצווה מן התורה על פריה ורביה, ולא האישה [רש"י, רד"ק, מזרחי, תורה תמימה, דברי דוד]. שנית, החיסרון באות וי"ו רומז לדינמיקה המשפחתית ולמידת הצניעות, ומלמד שעל האיש לדאוג שאשתו תהיה מוצנעת בביתה ולא תרבה לצאת לרחוב, כדי למנוע מכשולים [רש"י, רד"ק, מזרחי, דעת זקנים, גור אריה].
הפסוק נחתם במתן הממשלה על בעלי החיים: וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. האדם אינו שולט בחיות באמצעות כוח פיזי אלא בעזרת שכלו, המאפשר לו לאלף אותן, להמציא כלי ציד, רשתות ומלכודות, ולהשתמש בהן לצרכיו השונים כגון רכיבה, עבודה וחקלאות [ספורנו, רס"ג]. סדר הופעת בעלי החיים בפסוק מקביל לסדר שבו נבראו בימי בראשית [רמב"ן, רס"ג]. עם זאת, הממשלה על בעלי החיים היא מותנית ותלויה בהתנהגותו המוסרית של האדם: אם יזכה וישלוט ביצריו, ירדה בבעלי החיים, אך אם לא יזכה, חיות הפרא ירדו בו וימשלו בו [קיצור בעל הטורים, מלבי"ם]. ראוי לציין כי חרף השלטון המוחלט שהוענק לאדם על החי, בשלב זה של ההיסטוריה לא הותר לו להרוג אותם לצורך אכילת בשר, ותזונתו הוגבלה לצומח בלבד [תולדות יצחק, אברבנאל, רבנו בחיי].