לאחר שהפסוק הקודם הצהיר על עצם בריאת השמים והארץ, פסוק זה ממקד את המבט במצבה הבראשיתי והגולמי של הארץ בטרם עוצבה וסודרה. הפסוק אינו מתאר רצף זמנים רגיל, אלא פותח בהסבר מצב: באשר לארץ שנידונה קודם לכן, הנה כך היה מצבה בתחילת הדברים [אבן עזרא, קאסוטו]. הסיבה לכך שהארץ נבראה תחילה במצב חסר ובלתי גמור, היא כדי לאפשר לה להשתלם ולהתפתח במהלך ששת ימי המעשה, ובכך להותיר מקום לבחירה חופשית, לשינוי ולשותפות האדם בבריאה [מלבי"ם].
הארץ מתוארת במצב של תֹהוּ וָבֹהוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמילים אלו מתארות מצב של שממה מוחלטת, ריקנות גמורה וחוסר סדר, ללא בני אדם, בעלי חיים או צומח [רשב"ם, שד"ל, חזקוני, בכור שור]. מבחינה לשונית ופסיכולוגית, המילה תֹהוּ מבטאת תדהמה והשתוממות של האדם נוכח השממון העצום, ואילו וָבֹהוּ מציינת את הריקנות עצמה [רש"י, מזרחי]. יש שהוסיפו כי המילה הראשונה מבטאת את הבלבול הסובייקטיבי שחש הרואה, בעוד השנייה מתארת את חוסר הסדר האובייקטיבי הקיים במציאות [רש"ר הירש].
מנגד, גישה פילוסופית רווחת מפרשת מושגים אלו כמתארים את החומר והצורה של תחילת הבריאה: תֹהוּ הוא החומר ההיולי הראשוני והגולמי שאין בו שום ממשות או צורה, ווָבֹהוּ (המורכב מהמילים "בו-הוא") מסמל את הצורה הראשונית שהתלבשה באותו חומר [ספורנו, רמב"ן, רבנו בחיי, אברבנאל]. גישה נוספת משתמשת בעולם האדריכלות כמשל: המילה הראשונה מסמלת את קו המתאר החיצוני והכללי של המבנה שעדיין אינו ניכר, והשנייה היא אבני הבניין והתוכן הפנימי הממתינים לסידור [הכתב והקבלה, מלבי"ם].
על פני המציאות הגולמית הזו שרר חֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. המילה תְהוֹם מתארת אוקיינוס קדמון, מצולה של מים רבים ועמוקים נטולי סוף שכיסו את כל פני הארץ [רד"ק, שד"ל, קאסוטו]. מעל מים אלו שכן החֹשֶׁךְ. יש מפרשים שרואים בחושך זה את יסוד האוויר או האש היסודית והבלתי מאירה [ספורנו, רס"ג, רמב"ם מובא ברד"ק], אך אחרים מדגישים כי החושך אינו רק היעדר אור, אלא בריאה ממשית בפני עצמה שניצבה מעל פני המים [תורה תמימה, בכור שור].
בתוך כל הדממה והשממה הללו, מופיעה וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. פרשנים רבים מסבירים זאת על דרך הטבע: מדובר ברוח חזקה ואדירה שנשבה על פני המים העמוקים. הסמיכות לשם ה' נועדה להדגיש את עוצמתה האדירה של הרוח [אבן עזרא, רשב"ם, שד"ל, הכתב והקבלה]. אחרים מפרשים זאת במישור ההשגחתי, כרצונו, כוחו והשגחתו הפעילה של ה' הפועלים על החומר הגולמי כדי לעצבו [רד"ק, אברבנאל].
המילה מְרַחֶפֶת אינה מתארת נשיבה רגילה, אלא תנועה עדינה, רטט או נדנוד. היא מדמה את פעולת ה' לעוף או נשר המרחף ברכות מעל גוזליו בקן – נוגע ואינו נוגע – מתוך השגחה, טיפוח ודאגה לקיומם העתידי [רש"י, רד"ק, שד"ל, קאסוטו].
ברובד עמוק יותר, המקורות מזהים את הצירוף רוּחַ אֱלֹהִים עם כיסא הכבוד השוכן באוויר [רש"י, מזרחי], או עם "רוחו של משיח". פירוש זה מלמד שכבר בראשית הבריאה, בתוך מצב של כאוס, חושך ושממה, טמן ה' את פוטנציאל הגאולה והתכלית הסופית של העולם, הממתין להתגלות ולהאיר [רבנו בחיי, תורת החסידות].