עצמו רגע את העיניים ונסו לדמיין איך נראה העולם שלנו ממש בהתחלה, לפני שהיו בו הרים, עצים או בתים. ה' ברא את הארץ בהתחלה במצב גולמי שעוד לא סודר עד הסוף. למה? כדי שיהיה אפשר להמשיך לפתח ולסדר אותה לאט לאט במהלך ששת ימי הבריאה.
באותו זמן ראשוני, הארץ הייתה במצב של תֹהוּ וָבֹהוּ. המילים האלה מתארות עולם ריק לגמרי ושומם. לא היו בו בני אדם, בעלי חיים או צמחים. אם מישהו היה יכול להסתכל על העולם אז, הוא היה פשוט עומד המום ומופתע מרוב שהכל היה כל כך ריק. על פני כל הריקנות הזו שרר חֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. המילה תְהוֹם מתארת אוקיינוס ענק של מים עמוקים מאוד בלי סוף שכיסו את כל הארץ, ומעל המים הרבים האלה היה חושך.
בתוך כל השקט והחושך, נשבה וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. זו הייתה רוח חזקה ואדירה של ה', אבל היא נשבה בצורה מיוחדת. המילה מְרַחֶפֶת מתארת תנועה עדינה ורכה, ממש כמו נשר שמרחף בעדינות מעל הגוזלים שלו בקן, נוגע ולא נוגע, כדי לשמור עליהם ולדאוג להם. כך ה' שמר בחיבה על העולם החדש והכין אותו לקראת מה שעתיד לצמוח ולהיברא ממנו.