ביום השישי לבריאה מגיעה התהוות החיים על פני היבשה לשיאה. לאחר שהמים והשמים התמלאו ביצורים משלהם, מופנית הקריאה אל האדמה להוציא מתוכה חיים מורכבים ומתקדמים יותר, בעלי תנועה עצמאית ורמת חיוניות גבוהה, המהווים את ההכנה האחרונה לקראת הופעתו של האדם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, מזרחי, גור אריה, לבוש האורה, דברי דוד, משכיל לדוד, חזקוני] היא כי הציווי תּוֹצֵא הָאָרֶץ אינו מתאר בריאה חדשה מאין, אלא גילוי והוצאה מן הכוח אל הפועל. לפי תפיסה זו, כלל הנבראים נבראו כבר ביום הראשון לבריאה, וכעת רק נצטוותה הארץ להוציא אותם החוצה. לעומת זאת, פרשנים אחרים מדגישים את החיבור הפיזי והמהותי של בעלי החיים לאדמה. היסודות שמהם מורכב גוף בעלי החיים נמצאים בארץ, ואליה הם שבים במותם [שד"ל, ביאור יש"ר]. ה' הטביע בארץ את הכוח לייצר חיים [רס"ג], אך בשונה מהצמחים שנותרו מחוברים לאדמה, או הדגים שמוגבלים למים, הארץ הוציאה יצורים בעלי עצמאות המנותקים ממנה ויכולים לנוע עליה בחופשיות [הירש, אברבנאל].
המונח נֶפֶשׁ חַיָּה משמש בראש ובראשונה כשם כולל לכל היצורים בעלי יכולת התנועה וההרגשה שייפורטו בהמשך הפסוק [אבן עזרא, רד"ק, קאסוטו, רס"ג]. אולם, גישה מדרשית עמוקה רואה בביטוי זה רמז מקדים לנשמתו או רוחו של אדם הראשון. לפי פירוש זה, החיוניות הבסיסית והרוח הבהמית המשותפת לאדם ולבעלי החיים הופיעה כבר בשלב זה, ועליה ניתוספה בהמשך הנשמה השכלית העליונה [רבנו בחיי, מלבי"ם, רקנאטי, אלשיך, מחוקקי יהודה, אדרת אליהו].
הפסוק מחלק את עולם החי היבשתי לשלוש קבוצות מרכזיות. הקבוצה הראשונה היא בְּהֵמָה. יש המפרשים כי קטגוריה זו כוללת את כל אוכלי העשב, בין אם הם מבויתים ובין אם הם חיות בר [רמב"ן, רס"ג, תולדות יצחק, ביאור יש"ר]. מנגד, פרשנים אחרים קובעים כי ההבדל אינו בתזונה אלא בטבע היצור: הבהמות הן בעלי החיים הנוחים לביות ולשירות האדם, כגון רכיבה, חרישה או מאכל [אבן עזרא, שד"ל, העמק דבר, הירש, קאסוטו]. שורש המילה מצביע על רכות והיעדר אכזריות [שד"ל, מחוקקי יהודה], ושעבודן לצרכי האדם הוא שאפשר לו להתפנות מעבודה פיזית קשה ולהתעלות מבחינה שכלית ורוחנית [הירש].
הקבוצה השנייה היא וָרֶמֶשׂ. אלו הם יצורים קטנים, נמוכים, זוחלים וחרקים. הם נקראים כך משום שהם רומשים על הארץ ונראים כאילו הם נגררים ללא הליכה ניכרת לעין [רש"י, מזרחי, רס"ג, הירש, קאסוטו, ביאור שטיינזלץ, מחוקקי יהודה]. בעוד שיש הקושרים את המילה לפעולת הרמיסה, שכן דריכתם על האדמה נעשית בכל גופם [רמב"ן, הטור הארוך], אחרים מסבירים שהמילה מתארת פשוט תנועה מתמדת ונדודית [גור אריה].
הקבוצה השלישית היא וְחַיְתוֹ אֶרֶץ, המתייחסת לחיות הבר, ובפרט לטורפים ואוכלי הבשר [רמב"ן, העמק דבר, שד"ל, רס"ג, תולדות יצחק, קאסוטו, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לבהמה, החיה מייצגת טבע פראי, עצמאי וחופשי שאינו כפוף לאדם [הירש, אדרת אליהו]. הפרשנים מסכימים כי האות וי"ו בסוף המילה "וחיתו" אינה משנה את המשמעות, אלא היא תוספת פיוטית ומליצית השגורה בשפה העברית הקדומה, ומשמעותה פשוט "חית ארץ" [רשב"ם, אבן עזרא, שד"ל, רד"ק, הכתב והקבלה, רס"ג, קאסוטו, מחוקקי יהודה].
הציווי להוציא את היצורים לְמִינָהּ נועד להבטיח שכל מין יתרבה בגבולותיו שלו מבלי להתערבב במינים אחרים [אור החיים, רס"ג]. חתימת הפסוק במילים וַֽיְהִי־כֵֽן מאשרת כי הארץ ביצעה את רצון ה' בדיוק מוחלט, ללא תוספת או גירעון, ובכך נקבע הסדר הטבעי של המינים הללו לעולם ועד [רשב"ם, ספורנו, רד"ק, אברבנאל, קאסוטו].