הופעתו של האור מתוך התוהו והבוהו היא נקודת הפתיחה של מעשה בראשית, המגרשת את החושך ומעוררת את כוחות היצירה לפעולה. הופעה זו אינה רק תופעה פיזית, אלא סמל של סדר, בהירות ותקווה הבוקעים מתוך האפלה. בדומה למלך המבקש לסדר ארמון חשוך וראשית כל מדליק בו פנסים כדי לראות את מקומו, כך ה' מכין את התשתית להמשך בניין העולם [קאסוטו, בכור שור].
במילים וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים מסכימים רוב הפרשנים כי אין מדובר בדיבור פיזי או במאמץ, אלא בביטוי של רצון, חפץ ומחשבה אלוהית מוחלטת. ה' מצויר כמלך המצווה על משרתיו, שרצונו מתבצע מיד וללא כל יגיעה, בניגוד לפעולת יצירה אנושית. כוחה של השפה כאן הוא הכלי לבריאה, דבר המדגיש את עוצמת הרוח והמחשבה [אבן עזרא, רמב"ן, רבנו בחיי, שד"ל, אברבנאל].
לגבי מהותו של האור במילים יְהִי אוֹר, עולה השאלה כיצד נברא אור ביום הראשון, הרי השמש והמאורות נתלו רק ביום הרביעי. הפרשנים מציגים שני כיווני חשיבה מרכזיים:
הגישה הפיזית גורסת כי האור היה מעין חומר דק, זך ואוורירי, או אנרגיה שהתפשטה ומילאה את חלל העולם כולו. אור זה פעל ללא מקור ממוקד, ורק ביום הרביעי קובץ האור המפוזר אל תוך הכלים המוחשיים של השמש והירח [רד"ק, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, אברבנאל]. יש המציינים כי המילה אור קשורה לשורש ע.ו.ר, שמשמעותו לעורר ולהקיץ את הכוחות הנרדמים של הטבע [רש"ר הירש], וכן למילה אוויר, שכן האוויר הוא התשתית להתפשטות האור [הכתב והקבלה]. המילה יְהִי מבטאת ציווי ורצון מיידי, בשונה מן המילה יהיה המציינת עתיד מוחלט [הכתב והקבלה].
מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באור רוחני ועליון בעל עוצמה אדירה. מכיוון שהעולם החומרי והדורות הבאים לא היו ראויים ומוכנים להכיל אור כה זך, ה' גנז אותו והוא שמור לצדיקים לעתיד לבוא, תהליך המוכר כסוד האור הגנוז. המאורות שנוצרו ביום הרביעי אינם אלא ניצוץ קטן המקבל את כוחו מאותו אור ראשון וגדול [רמב"ן, ספורנו, כלי יקר, רבנו בחיי, מלבי"ם]. יש מן המפרשים שאף מזהים אור זה עם עולם המלאכים והשכלים הנבדלים [רלב"ג, רבנו בחיי].
סיומו של הפסוק במילים וַיְהִי אוֹר מעורר תמיהה, שכן בשאר ימי הבריאה משתמשת התורה בביטוי "ויהי כן". גישה אחת מסבירה כי האור הראשון לא נשאר במתכונתו המקורית אלא נגנז או השתנה, ולכן לא שייך לומר עליו את המילה כן, המבטאת קביעות, יציבות והתמדה [רמב"ן, טור, העמק דבר, מלבי"ם, אברבנאל]. דעה אחרת טוענת כי תהליך יצירת האור החל ביום הראשון אך הושלם רק ביום הרביעי, ולכן טרם הגיעה העת לומר שהדבר נגמר ונכון לחלוטין [קונטרס חיבה יתירה]. לעומתם, יש הסבורים כי זהו פשוט סגנון מקראי קצר ותמציתי שנועד למנוע אריכות [רא"ש, דעת זקנים, חזקוני], וכי החזרה המדויקת על המילה אור באה להדגיש את ההתאמה המוחלטת והמיידית בין פקודת ה' לבין ביצועה בפועל, ללא כל פער או עיכוב [קאסוטו].