הפסוק הפותח את התורה אינו מנסה להוכיח את קיומו של ה', אלא מציג אותו כעובדה קיימת ומוחלטת שממנה מתחיל הכל [ביאור שטיינזלץ]. התורה אינה ספר מדע או היסטוריה, אלא ספר הוראה מוסרי ואמוני, ומטרת סיפור הבריאה היא להורות על אחדות הבורא ואחדות המין האנושי, ולשלול אמונות אליליות של ריבוי כוחות [שד"ל].
הפרשנים שואלים מדוע בחרה התורה לפתוח בסיפור הבריאה ולא במצווה הראשונה שניתנה לישראל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדבר נועד לבסס את בעלותו המוחלטת של ה' על העולם. כך, אם אומות העולם יטענו שישראל כבשו את הארץ בגזל, התשובה תהיה שהבורא שייצר את הכל הוא זה שהחליט למי לתת את הארץ [רש"י, רמב"ן]. בנוסף, אמונת החידוש, ההכרה שהעולם נברא ולא היה קיים מאז ומעולם, היא שורש האמונה כולה, ובלעדיה אין בסיס לניסים ולתורה עצמה [רמב"ן, ספורנו, כלי יקר].
בְּרֵאשִׁית
בביאור מילה זו קיימות שתי גישות עיקריות. גישה אחת גורסת כי המילה נמצאת במצב של סמיכות, ומשמעות הפסוק היא: בתחילת בריאת שמים וארץ, כאשר הארץ הייתה תוהו ובוהו, אמר ה' "יהי אור" [רש"י, רשב"ם, אבן עזרא]. הגישה השנייה מפרשת את המילה כפשוטה, בראשית הזמן. כלומר, הפסוק מתאר את הרגע הראשון והבלתי מחולק של יצירת הזמן עצמו, שכן הזמן הוא חלק מהנבראים [ספורנו, רד"ק, מלבי"ם]. הסיבה שהתורה פותחת באות בי"ת ולא באל"ף היא כדי לפתוח בלשון של ברכה [תורה תמימה].
בָּרָא
הפרשנים מסכימים כי פועל זה בשפה העברית מתייחס בלעדית ליצירת "יש מאין", הוצאת דבר מאפיסה מוחלטת אל המציאות [רמב"ן, ספורנו, רד"ק, רבינו בחיי]. יש המוסיפים כי משמעות המילה היא גם חיתוך, גזירה והצבת גבולות ברורים בתוך המציאות [אבן עזרא, הכתב והקבלה], או הוצאת מחשבה פנימית והפיכתה למציאות חיצונית ומוחשית [רש"ר הירש]. לפי גישה מרכזית, בשלב ראשוני זה נברא רק חומר ראשוני גולמי נטול צורה, שכלל בתוכו בכוח את כל מה שעתיד להיווצר, ובששת ימי המעשה הבורא רק סידר, עיצב והוציא לפועל את הפרטים מתוך אותו חומר ראשוני [רמב"ן, אור החיים, מלבי"ם]. הפרשנים מציינים כי הפסוק מקדים את הפועל בָּרָא לשם אֱלֹהִים כדי ללמדנו שאין אנו יכולים להשיג את מהות הבורא מצד עצמו, אלא רק מתוך התבוננות בפעולותיו ובבריאה שיצר [כלי יקר, מלבי"ם].
אֱלֹהִים
השימוש בשם זה, שהוא לשון רבים, אינו מעיד על ריבוי חלילה, אלא משמש כלשון כבוד וריבונות [אבן עזרא, רד"ק]. בנוסף, הוא מבטא את היותו של הבורא בעל הכוחות כולם, השליט המאחד תחתיו את כל הכוחות המגוונים שבטבע, בניגוד לתפיסה האלילית שייחסה כוח נפרד לכל תופעה [רמב"ן, שד"ל, רש"ר הירש, הכתב והקבלה]. מבחינה רעיונית, שם זה מייצג את מידת הדין, הגבול והצמצום. הבורא יצר את העולם תחילה במידת הדין, המציבה חוקיות וסדר, אך כיוון שראה שהעולם אינו יכול להתקיים כך, שיתף עמה בהמשך את מידת הרחמים, המיוצגת בשם הוויה [רש"י, רבינו בחיי, מלבי"ם].
אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ
המילה אֵת באה לרבות ולכלול לא רק את השמים והארץ עצמם, אלא גם את כל תולדותיהם וצבאותיהם, כגון השמש, הירח, הכוכבים, האילנות והדשאים, שכולם נבראו או הוכנו בכוח כבר באותו רגע ראשוני [רמב"ן, רד"ק].
המילה הַשָּׁמַיִם נגזרת מהמילה "שם", המציינת מקום רחוק וגבוה [ספורנו, שד"ל], והיא מופיעה בלשון זוגי או רבים כדי לבטא את המרחב העצום המקיף אותנו [אבן עזרא, הכתב והקבלה]. הָאָרֶץ מייצגת את המרכז התחתון של הבריאה [ספורנו]. ברמה הרעיונית, השמים מסמלים את הכוח המשפיע והרוחני, בעוד הארץ מסמלת את הכוח המקבל והגשמי, ושניהם נבראו יחד בהרמוניה כדי להוות שלמות אחת שנועדה להפוך את העולם התחתון לדירה עבור ה' [העמק דבר, ביאורי חסידות].