בריאת הזמן וקביעת סדריו מהוות את השלב המעשי הראשון בעיצוב העולם. לאחר יצירת האור והופעת החושך, הבורא מעניק להם תפקיד, משמעות ומסגרת, ובכך יוצר את היממה הראשונה בהיסטוריה.
פעולת הקריאה בשם אינה רק הענקת כינוי, אלא ביטוי של שלטון, קביעת מהות והגדרת תפקיד [רשב"ם, שד"ל]. כאשר נאמר וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, הכוונה היא שה' הפקיד את האור לשלוט ביום וקבע את גבולותיו, בדומה למלך הממנה שרים ומעניק להם סמכויות [תורה תמימה, רש"ר הירש]. המילה יוֹם מתייחסת לזמן שבו האור פועל ומשמש, ואילו לָיְלָה הוא פרק הזמן שבו שולט החושך [הכתב והקבלה, אברבנאל]. החושך אינו רק היעדר אור, אלא בריאה מהותית בפני עצמה שה' הציב לה גבול ותפקיד [העמק דבר]. עם זאת, בעוד שאצל האור נכתב שם ה', בחלקו השני של הפסוק, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, שם ה' אינו מופיע, שכן הבורא אינו מייחד את שמו באופן ישיר על החושך והרעה, אלא על הטובה [חזקוני, ברכת אשר, בית הלוי].
המושגים ערב ובוקר מבטאים את המעבר בין מצבי האור והחושך. המילה עֶרֶב נגזרת מלשון תערובת ועירבוב, שכן בשעת שקיעת האור הצורות והמראות מיטשטשים ומתערבבים זה בזה ועין האדם אינה יכולה להבחין ביניהם [אבן עזרא, רמב"ן, רד"ק, שד"ל, רש"ר הירש]. לעומת זאת, המילה בֹקֶר נובעת מלשון ביקורת, הבחנה ובדיקה, שכן עם עליית האור הדברים מתבררים וניתן להבדיל ביניהם [אבן עזרא, רמב"ן, רד"ק, רש"ר הירש], ויש המפרשים אותה מלשון בקיעת האור [שד"ל]. סדר הדברים, שבו הערב מקדים את הבוקר, נובע מכך שהחושך קדם לאור בבריאה [שד"ל, אברבנאל]. אזכור זה מקבע את יסוד הזמן ביהדות, לפיו היממה מתחילה בלילה ומסתיימת ביום שאחריו [תורה תמימה, קאסוטו]. פרשנים רבים מתמודדים עם השאלה כיצד התקיימו ערב ובוקר בטרם נבראו השמש והירח ביום הרביעי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאור הראשון שימש בתפקידו, זרח ושקע בהדרגה, ויצר מחזוריות של עשרים וארבע שעות שבהן האור והחושך הקיפו את כדור הארץ, כך שבעת שהיה בוקר במקום אחד, שרר ערב במקום שכנגדו [אבן עזרא, רמב"ן, הטור הארוך, העמק דבר, תורה תמימה]. לפי גישה אחרת, האור נברא, שקע מיד כדי ליצור את מידת הלילה, ולאחר מכן זרח שוב כדי ליצור יממה שלמה [מלבי"ם, תולדות יצחק].
התורה חותמת את תיאור היממה במילים יוֹם אֶחָד, ומתעוררת השאלה מדוע לא נכתב "יום ראשון" כפי שנכתב בשאר ימי הבריאה. גישה פרשנית רווחת מסבירה שמבחינה לשונית והגיונית אין אפשרות לומר "ראשון" כאשר עדיין לא קיים "שני", ומאחר שביום זה טרם נבראו הימים הבאים, הוא נקרא "אחד" [רמב"ן, רד"ק, קאסוטו]. פירוש נוסף קובע כי הכתוב בא ללמד על אחדותו של הבורא, שהיה יחיד בעולמו ביום זה בטרם נבראו המלאכים ביום השני [רש"י, הטור הארוך, אברבנאל]. בנוסף, הניסוח נועד להוציא מלבם של הכופרים המאמינים בשתי רשויות נפרדות לאור ולחושך, ולהדגיש כי אל אחד ברא את שני ההפכים הללו, ושניהם יחד מהווים יום של אל אחד [כלי יקר]. לבסוף, המילה "אחד" משמעותה כאן יום שלם ומאוחד; הכתוב מלמד שחיבורם של הערב והבוקר יחד, בזה אחר זה, הוא שיוצר יחידת זמן אחת שלמה [שד"ל, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. יום זה נבדל משאר ימי הבריאה בכך שבו התרחשה הבריאה המוחלטת של יש מאין, מה שמייחד אותו משאר הימים שבהם נוצרו דברים מתוך חומר קיים [נחלת יעקב].