מיקומם של גרמי השמים אינו רק תופעה פיזית, אלא מעשה מכוון של עיצוב שנועד לקיים את החיים למטה. לאחר שהפסוק הקודם ייעד למאורות את התפקיד של קביעת הזמנים והעונות, פסוק זה מתמקד בעצם ההקרנה שלהם ובתכליתם הסופית: הארת המרחב הארצי.
הפרשנים עומדים על קושי תחבירי והגיוני: מדוע הפסוק חוזר ואומר וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת, והרי הם כבר הוגדרו כמאורות בפסוק הקודם? יש המסבירים כי דווקא משום שהם מקורות אור, הם ישמשו בפועל ככאלה [קאסוטו]. ואולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, גור אריה, מזרחי, שפתי חכמים] היא שמילים אלו באות להוסיף תפקיד חדש. בעוד שקודם לכן נקבע כי המאורות יבדילו בין יום ללילה ויהיו לאותות ולמועדים, כעת מתווסף להם שימוש מהותי נוסף – לספק אור ממשי לעולם.
מדוע היה צורך להדגיש את המטרה לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ? הפרשנים מסבירים כי תיאורטית, המאורות יכלו להישאר בשמים ולבצע את תפקידם האסטרונומי של קביעת הזמנים, מבלי שאורם יגיע כלל אל כדור הארץ. לכן הכתוב מדגיש שאורם מכוון כלפי מטה [רמב"ן, שד"ל, ביאור יש"ר], ובניגוד לנר רגיל שמפיץ את אורו לכל עבר, הזוהר שלהם ממוקד ומביט אל הארץ [העמק דבר]. תליית המאורות במקום גבוה ברקיע היא הדרך הטבעית והיעילה ביותר להאיר את המרחב כולו [חזקוני].
אופיו של האור ואיכותו זוכים להתייחסות נרחבת. הארץ עצמה הרי אינה זקוקה לאור, ולכן ברור שההארה נועדה עבור יושבי הארץ [מזרחי, שפתי חכמים]. אין מדובר רק בהיעדר חושך, אלא בהארה אקטיבית ומיטיבה לרבים [יריעות שלמה]. יתרה מכך, המילה הָאָרֶץ כוללת בתוכה את כל יסודות הקיום – דומם, צומח, חי ומדבר – שכולם נהנים ומושפעים מאור זה, בניגוד ל"אותות ולמועדים" שנועדו לאדם בלבד [אדרת אליהו]. ואכן, אף שבאותו שלב בבריאה טרם נברא האדם, האור היה נחוץ באופן מיידי כדי לבשל ולהצמיח את העשבים והפירות שנבראו ביום השלישי [חזקוני]. אור זה גם מבצע פעולה חזקה ומשפיע פיזית על כל הנמצאים בעולם התחתון, כל אחד כפי הראוי לו [רד"ק].
מערכת ההארה הזו תוכננה בקפידה. האור המגיע אל הארץ אינו עוצמתי מדי, אלא אור ממוזג, נעים ומותאם היטב ליושביה [ספורנו]. אילו היו המאורות קרובים יותר, הארץ לא הייתה יכולה לשאת את עוצמתם האדירה. לכן ה' הציב אותם בגובה הרקיע, כך שהאור בוקע, מתפשט ומסתנן דרך השחקים, ורק אז מגיע לארץ במידה שהיא יכולה לסבול [אור החיים]. במבט רחב יותר, גרמי השמים מאירים גם זה לזה – כדוגמת השמש המשליכה מקרניה על הירח והכוכבים – אך התכלית של כל המערכת הקוסמית הזו היא להאיר על כדור הארץ [מלבי"ם].
הפסוק נחתם במילים וַיְהִי כֵן. יש המפרשים כי באותו רגע הציווי התקיים, והמאורות המתינו לפני ה' עד שייתלו בפועל ברקיע [העמק דבר], או שבאותו רגע התקבע המיזוג המדויק וההכרחי של האור [ספורנו]. עם זאת, פרשנים אחרים רואים במילים אלו עדות לנצחיות הבריאה: כפי שציווה ה' באותו רגע, כך נשאר הטבע לעולם. מסלולי הכוכבים, תפקידם ומערכת חוקי הטבע נחקקו אז, ולא שינו את מהלכם אפילו כחוט השערה מאז ימי קדם ועד עתה [מלבי"ם, קאסוטו].